מלכת הלילה

פרק 61 - לפני שלוש מאות שנים:

״הגעת לקצה וונוס, את יכולה להחשיב את זה כהצלחה.״ קולו של הפנתר מהדהד בעוצמה באוזני וחוזר על עצמו כמו לופ בחלל השחור והריק.

אני עומדת שם לבד בכל החושך, מנסה לגלות משהו נוסף אך אין כלום חוץ מהפלורוסנט שדולק מעל ראשי ומדגיש אותי. אני עוצמת את עיניי מעט בסינוור אבל נשארת סקרנית לגלות איפה הפנתר שמשגע אותי לגמרי בתקופה האחרונה.

״אבל המלחמה התחילה רק עכשיו. את צריכה להוציא אותי מכאן כדי שנוכל להשתחרר, אנחנו נוציא אותי מכאן, ונעבור לאלפא שגרה בקוטב ביחד.״ קולו שמח וצוהל, מבלבל אותי לגמרי, ״למעשה לפי מה שאני מרגישה את שם ממש עכשיו... לא?״ מסיקה מסקנות אחת אחרי השניה כמו שליחת חצים מדוייקים למטרה.

המילים שלה נכנסות למוחי ואני משננת אותן כמו תוכי. אלפא שגרה בקוטב, להוציא אותה משם, אני צריכה להוציא אותה, רגע מה?

״איך אני אמורה להוציא אותך? ומאיפה? איפה את?״ שאלתי. העצבים מתחילים לעלות בי כי לעזאזל, אני לא יודעת כלום, היא רק מדברת שטויות לאחרונה, קוראת לי אליה, אומרת שאני מתרחקת, מחזקת אותי בזמן בקושי אבל רוצה אותי קרוב אליה.

״אני כאן...״ גרגורי הפנתר נשמעים לפתע, מהחושך יוצא לו פנתר שחור וענק, ראשו גבוה כל כך מעליי, אני בגובה כף הרגל השחורה בעלת ציפורניים חדות וטורפניות, נראית כמו נמלה לעומתו.

אני מרימה את ראשי מעלה ורואה את עיניו החתוליות יורדות אליי ומסתכלות לתוך עיניי ברצינות.

״אנחנו שלושת החיות הכי גדולות של היקום, וונוס. את תכירי אותי באמת בקרוב,
אבל לא עכשיו.״ אמרה בכובד ראש.
״אני מחכה לך בעיר הטכנולוגיה כבר שנים... הסיפור שלנו יהיה הדבר הכי עוצמתי ומדהים שתשמעי.״ מניחה את ראשה על הרצפה השחורה כדי לישר איתי מבט.

אני מתקרבת אליה בצעדים עדינים וקטנים, מושיטה את ידי בזהירות ומניחה את כף ידי על אפה בחום. ״תספרי לי.״ אני מבקשת בקול רך. אם היא לא תספר לי אני אאבד את זה, אם היא רוצה שאני אעשה משהו בשבילה... היא תצטרך לדייק.

איזו היסטוריה כבר יש לה לספר לי? איזה סיפור יגרום לי להיות כל כך משותקת? ולמה אני לא יודעת עליו כבר בכל התקופה הזאת שהיא יוצרת איתי קשר?

אולי היא בכלל הזיה ואני משתגעת?

״את מתת וונוס... חיכינו שתחזרי קרוב לשלוש מאות שנים. ואז נולדה ילדה קטנה ויפה, אור אדום העיף את כל העולם שלנו, השמיים היו אדומים כאילו הגהינום הגיע ארצה.״ מספרת לי, עיניה מבליחות בחולמניות כאילו הרגע הזה הוא רגע התקווה הגדול בחייה.

״את ראש הפירמידה וונוס, והקרבת את עצמך עבורנו לפני שלוש מאות שנים... כשקם צייד השד ואיים לרצוח ולהכחיד את הזאבים.״ נשמתי השתתקה והקשבתי לה בכל הכוח, מנסה להבין.