מלכת הלילה

פרק 55 - מוות:

לא הצבעתן לפרק הקודם וגם לא הגבתן.. לא אהבתן אותו? אם יש לכן הערות אני אשמח לשמוע, ואם לא אז רק תצביעו, זה עוזר לסיפור שלי לקבל עוד חוות דעת❤️

מספר הצבעות לפרק הבא - 11 הצבעות.
אזהרה: יש אלימות בפרק זה, הקריאה על אחריותכם בלבד.

**********

מול עיניי ננעל עוד בחור בתא המצחין - הוא נזרק על הרצפה בגסות, הבחור שכולא אותו מחייך כמו טורף שניה לפני שנכנס לתא, רוכן על עקביו ומשחרר את השק הדוקרני מראשו, זורק אותו מחוץ לתא כשחושף את פניו.

הוא מתרחק ממנו, יוצא מהתא וטורק את הסורגים בחזרה בקולי קולות, כמו פעמונים חרישים שהורסים את אוזני.

כשהוא יוצא מהאיזור אני מרימה את מבטי הנואש אל הבחור. נישמתי פוסקת בשאיבה אחת, חזי נעמד דום ואני פוערת את עיניי עד שכמעט מתגלגלות החוצה מחוריהן.

״ל-לוקאס...״ אני לוחשת בזעזוע שמטלטל את גופי באלימות חסרת מעצורים, שערות גופי סומרות בפחד כשכל המחשבות הנוראיות נופלות עליי במכה, ״אתה בסדר? מה אתה עושה כאן? איפה ברק?!״ אני שואלת בחדות את כל השאלות.

לוקאס גורר את גופו על הרצפה בסוג של שיכרון ונשען כמוני על הקיר, משעין את זרועותיו הישרות על ברכיו כשראשו נזרק לאחור, פולט נשיפות כאובות מבין שפתיו.

״אני לא יודע, לא זוכר כלום..״ ממלמל ותופס בראשו ביאוש, ״לרגע אחד היינו שם, לא מצאנו כלום.. ואז ראינו את גייקוב, הוא עם ג'יימס...״ הניד בראשו והעביר את אצבעותיו בשערו החום.

״נדפקנו...״ אני לוחשת בכאב מהול בהבנה והדמעות לא פוסקות לזלוג על לחיי האדומות. אני מושכת באפי וזורקת את ראשי להישען על האבנים הקרות מאחורי גופי, מנסה לחשוב מה עושים עכשיו.

השקט שורר כמו אימה בין התאים הריקים, החלון שמעל ראשי מכניס טיפה מאור השמש אך לא מספיק כדי שאני ארגיש טוב עם עצמי. אני נמרחת בתוך היאוש של עצמי, מעבירה את מבטי על רגלי המדממת ועל הרצפה המלוכלכת.

״איך נברח?״ אני שואלת אחרי כמה דקות של דממה, רגלי כבר כמעט נסגרה והשבר שלי החלים כלא היה.

״אני לא יודע..״ לוקאס לוחש ומניד בראשו, נושף אוויר החוצה. ״אם יש לך תוכנית... קדימה אני שומע, אבל עד אז... אין לנו סיכוי לצאת מכאן.״

צעדי עקבים נשמעים באוזניי, אני מרימה את ראשי ומזיזה אותו מצד לצד, מנסה להבין מאיפה הקולות באים. הצעדים מתהדהדים במסדרון ומבלבלים אותי, אני מנערת את ראשי ומנסה להתמקד אך לחץ ופחד איימים ממלא את חזי במקום. אני שומעת עוד צעד ועוד צעד, דפיקות לב פועלות בקצב איטי ויציב.

אני מתרוממת ותופסת את הסורגים בשתי כפות ידיי המדממות, מנערת את הסורגים עד כדי שיגעון. ״תציאו אותי!״ אני שואגת, קולי עמוק כל כך כאילו החיה מדברת מתוכי.