מלכת הלילה

פרק 5- חבורת ליצני חצר:

השיחים נוגעים ברגליי בעדינות, העלים שלהם מלטפים את גופי כשאני עוברת בהליכה איטית וישנונית בתוך היער. ניסיתי לישון, באמת שניסיתי, אבל לא הצלחתי. המחשבות לא הפסיקו לנוע בראשי וגרמו לי לצאת מהאוהל שלי.

על גופי מכנס טרנינג שחור וגופיה לבנה צמודה,
שערי אסוף לפקעת מרושלת ושחורה, עיניי נוצצות באושר כשאני מתהלכת בין העצים, שואפת את האוויר הלח של הלילה לראותיי.

״היי לך,״ קולו של לוקאס נשמע, הוא מגיח מאחורי אחד העצים ומחייך אליי את החיוך החם שלו.
שערו החום פרוע, על גופו גופיה צמודה שמבליטה את חזהו הרחב, ומכנסו הקצר בצבע אפור.

״היי לך, מה אתה עושה כאן?״ אני משיבה וממשיכה ללכת כשאני שומעת את צעדיו מצמצמים את הפער בינינו והוא מתחיל ללכת איתי.

״עשיתי ריצת לילה קצרה.. מה את עושה כאן?״ הוא משיב, קוטף מהעץ עלה ירוק שבקצהו פרח צהוב קטן וסגור, ומשחק איתו בידו..

״אני רצתי היום.. עם סטיב למען האמת, קיוויתי למצוא אוכל, אבל בסוף לא יצא.. אני מניחה שזה ביאס אותי ולא הצלחתי לישון.״ אני ממלמלת חצי אמת חצי שקר.

״חופרת.״ הוא מצחקק בשקט לעצמו ומיכחכח הגרונו. ״אז סטיב לא אכל היום?״ הוא שואל בהרמת גבה, הדאגה נכרת בקולו.

״סטיב כן אכל, לפני שלקחתי אותו לצוד.״
״אבל את לא אכלת היום..״ הוא לחש בהבנה, הניד בראשו ביאוש כמו תמיד, אבל הפעם לא אמר שאני חסרת אחריות כמו בדרך כלל.

״אני יכולה לשרוד גם בלי לאכול, אני בסדר״ אמרתי בחיוך ונתתי לו מרפק חלש בצלעות.

אני אולי יכולה לשרוד בלי אוכל, אבל זה לא עוזר לשליטה העצמית שלי... אני כל כך רעבה שאני מדמיינת את השיניים שלי ננעצות בבטן של אייל, בטעם של הדם ממלא את פי ואני לוקחת ממנו את אנרגית החיים.

אני ולוקאס המשכנו ללכת בין העצים בשקט שהיה נוח לשנינו, כמו שלווה כזאת שהצלחנו להעביר אחד לשני מבלי לדבר.

עד שהוא פצה את פיו.

״התקופה הזאת מדאיגה אותי ונוס, אני חושב שעדיף שכולם יהיו בכושר טוב למלחמה, כי לפי מצב הנהרגים-״ הוא מתחיל אבל אני קוטעת אותו.

״-אני יודעת מי זה״ אני אומרת ושולחת לו מבט חד, מסתכלת על צד פניו כשפתאום הוא מפנה את מבטו לכיווני ונועץ בי את מבטו.

״מה?״ הוא פוער את עיניו, ״כן כן. אני חושדת שזה חבורת הליצני חצר, תן לי לבדוק מי מהם...?״ אני מבקשת, הרי הוא הבן של הציף.

״למה שהם יעשו את זה? מה האינטרס?״ הוא שואל ומחזיר את מבטו לטבע היפיפה, בורח ממבטי שמתחנן ממנו לאישור שיכפה עליי מול הלהקה.

״לדעתי, זאת התחלת מלחמה בין הזנים.״ אני משערת ״למה שילדים בני 14 ירצו מלחמה?״ הוא משתנק בהלם וחוסר הבנה. ידו הימנית עוברת בשערו החום ומעבירה לצד השני בלחץ.