צלילי המאפיה: קולה של דריה. ספר ראשון.

פרולוג -הצד של רפאל

רפאל

בן 25

‏אז מדברים על החיים? החיים עם משהו שלא בוחרים כמו משפחה.
אז כן החיים זה משהו די מוזר והחיים שלי הם ‏‏פאקינג מעולים.
למה שהם לא היו, אני ‏‏פאקינג קאפו של הפמליה שלי כן ככה קוראים לנו הפמליה.
החיים שלי הם....
אני צריך להגיד דבש וקינמון אך זה לא ככה.
החיים שלי זה דם ורצח יותר טוב מחיים רגילים.
‏ ‏תקראו לי משוגע או ‏שרוט על כל הראש אבל אין מה לומר אני מת על החיים שלי.
ו‏לאס וגאס זאת העיר שלי.
לפני כמה שנים היא עברה לידיי סוף בכל סוף ועכשיו אני יכול ‏לנהל את העניינים כמו שאני רוצה ולא כמו אבא החרא שלי.
"על מה אתה חושב שם?" אני מרים את מבטי ממחשב ורואה את אחי נשען על המשקוף הדלת. "אתה מאחר" אני עונה בקרירות.
אחי פיירו תמיד אוהב לדפוק הופעה, הוא יצא ‏ההפך הגמור ממני.
פיירו אומר להיות הקונסיליירי שלי אך הוא יותר הבחור שאוהב להנות מהחיים ולעשות ‏שטויות תוך כדי. כאילו אין לו אחריות לכלום.
"אני חושב שדווקא הקדמתי" אני מרים גבה לעברו ומסובב את השעון שעל שולחני לעברו. "השעה עכשיו עשרה בבוקר ואתה ‏היית אמור להיות פה בשבע" פיירו מתיישב מולי ומשלב את זרועותיו על חזהו. "נו כמו שאמרתי בזמן" אני נשען לאחור ומשלב את ‏אצבעותי ורק מסתכל עליו.
אחי יהרוג אותי יום אחד,עם השטויות שלו זה בטוח.
"אתה בא למועדון ‏הערב,נכון?" פיירו שואל. "לא,יש לי פגישה חשובה עם נצ'ו"
פיירו נשען לאחור ומגלגל את עיניו. "מה הוא עכשיו רוצה ממך?"
"אני ‏צריך למצוא לבת שלו שידוך" פיירו מגחך. "אתה צוחק עלי?"
"אני נראה לך צוחק" אני עונה באדישות. "בגלל זה אתה לא יוצא הערב?! נו די רפאל. אתה חייב קצת לשתחרר,בנאדם" אני קם מהכיסא והולך לכיוון הדלת. "לאיפה אתה הולך?" הוא קורא מאחורי. "למטבח" אני עונה בקצרה. "נראה לך ש‏אמנדה הכינה את ‏העוגיות הטעימות שלה?" פיירו עוקף אותי במהירות ונכנס למטבח. "אמנדה,מה שלומך." אמנדה היא גברת בת חמישים ומנהלת משק האחוזה שלי.
היא אישה טובה מדי בשביל לעבוד בשבילי. "הו,פיירו. כמה טוב לראות אותך,ילד. אכלת משהו היום?." פיירו עושה לה פרצוף עצוב ,ומתיישב על הכיסא שליד האי. "לא,ואני ממש רעב" הוא עושה תנועה בבטן כאילו הוא מת מרעב. "אוי,ילד מסכן שלי" ההצגה הזאת פשוט מחלה אותי. "גם אתה רעב,רפאל?" אמנדה שואלת‏ במתיקות. "אני בסדר, תודה." אני פותח את המקרר ולוקח בקבוק מים בזמן הזה אמנדה ‏מעמיסה ‏מאכלים לצלחת של פיירו והוא מחייך כמו ילד טוב.
אני מגלגל עיניים ו‏מתכוון לצאת מהמטבח אך פיירו עוצר בעדי. "רפאל,רק תחשוב על זה. אני מבטיח לך שלא ‏תצטער" אני לא עונה לו וחוזר לחדר העבודה שלי.

🎼🎼🎼🎼🎼🎼🎼🎼🎼

אז בסוף של דבר מצאתי את עצמי יושב באזור vip של המועדון שלי. הפגישה עם נצ'ו הלכה מצויין יותר ממה שחשבתי שהיא תהיה.
הבטחתי לו שהבת שלו תתחתן עם אחד הבנים של הבכירים שלי ואני יסדר את הכל.
‏העיקר הוא לא יעשה לי יותר מיד בעיות עם הסחורות. אז כולנו היו מרוצים.
אני מזמן הייתי מוריד לו כדור הראש אבל אני צריך סיבה טובה למה לעשות את זה ואין לי כוח לכל ‏כאבי ראש האלה.
"נו אז הוא ישתחרר ממך סוף סוף" פיירו מניח יד על כתפי ולוחץ. "כן,אפשר לומר." אני מרים את הכוס וויסקי שלי ולוגם ממנה. "עשיתי משהו חדש הערב" אני מחזיר אליו את מבטי ומחכה שהוא יסביר את עצמו. "הערב ‏יופיעו איזו להקה ממקום ‏ ‏דיג׳יי" גבותי ‏מתכווצות. "‏והחלטה את זה בלי להתייעץ איתי?" פיירו מגחך. "היי,זה הערב שלי להחליט מה יהיה היום" נכון בזה הוא צודק.
אין לי מה להוסיף עוד לנושא.
אני נשען לאחור על הספה ומסתכל על הבמה.
הלהקה מתחילה לעלות על הבמה ולסדר את עצמם. "בני כמה הם?" אני שואל את פיירו בלי להוריד את עיני מהם. "בני שבע-עשרה" הוא אומר בפשטות. הוא צוחק עלי? "אתה משוגע? אסור להם להיכנס לפה הם לא ‏חוקיים" אומר רודריגו חברי הטוב ושומר הראש שלי.
פיירו רק מגחך ולוגם ‏משקה שלו. "תחכו ותראו" אחי אומר ומסתכל עלי.
עכשיו אני באמת מתעניין.
בחורה בלונדינית קטנה עומדת מול ‏המיקרופון ומסדרת את הגיטרה שעליה.
אחרי כמה דקות היא עוצמת את העיניים ומתחילה לשיר.
באותו שנייה שהיא פותחת את הפה שלה אני קופא במקום.
הקול זה, הקול היפה הזה, הקול ששנים לא שמעתי אותו.
למה לעזאזל יש לה את הקול של אמא שלי? האישה שהייתה כל העולם שלי.
"מה הולך פה?" אני שואל את אחי אך לא מוריד את עיני מהבחורה. "נכון שהיא טובה?" אחי לא זוכר את קולה של אמא שלנו כי היא ‏נפטרה שהוא היה בן שלוש אך אני זוכר אותו מצויין.
הבחורה מסיימת את השיר ‏והקהל פשוט עף עליה.
אני קם ‏מהספה ומתקדם למעקה.
היא בלונדינית קטנה שלבושה במכנסי עור שחורים וחולצה אפור שגדולה עליה בכמה מידות.
היא ממשיכה לשיר את השירים הבאים שלה.
היא ‏תופסת במיקרופון שלה אך ממשיכה לשיר ומתקרבת לאיזה בחור בלונדיני שמחייך לעברה.
הוא בטח החבר שלה או משהו.
הם משעינים את הגב שלהם אחד על השני והיא ממשיכה לשיר כאילו היא בעולם משלה ואין אף אחד בעולם חוץ ממנה.
כשהיא חוזרת ‏לאמצע במה מפוקחת את עיניה, עיניה ‏נוחתות ישירות אליי.
גל חום עובר בגופי.
מה זה היה לעזאזל?
בטח המזגן לא עובד או משהו.
אחרי שהם מסיימים הם יורדים מהבמה ואני הולך לכיוון השירותים.