צלילי המאפיה: קולה של דריה. ספר ראשון.

פרק 5

רפאל

"איפה הוא" אני עומד מול בית קטן ומכוער מאוד,שכמעט הוא עוד שנייה מתפרק. החלונות שבורים הדלת עוד שנייה נתלשת מהמקום ושלא נדבר על הסירחון שיש פה.
כאן היא גדלה?
זה פאקינג חורבה.
"הוא בסלון. מסטול מתחת,כמו שאמרתי" אומר פיירו.
אנחנו נכנסים לבית ושתי חיילים שלי עומדים בכניסה.
כשאנחנו בסלון הקטן אני רואה את אבא של דריה,יושב על הרצפה ומעשן גראס.
עיניו אדומות והוא לא מפוקס בכלל.
איזה חרא של בן אדם.
הוא זקן קירח ושמן. תודה לאל שדריה לא דומה לו בחיצוניות.
"תרים אותו" אני אומר לרודריגו.
  רודריגו מרים את ניק ומושב אותו על הספה השבורה.
פיירו מביא לי כיסא ושם אותו מול ניק.
אני מתיישב ומסתכל על החלאה הזה.
"תספר לי הכל על הילדים שלך" אני דורש ממנו.
ניק מתחיל לצחוק עד שהוא משתעל חזק ונחנק ממנו.
אני לא מגיב רק מסתכל עליו באדישות. "אין לי ילדים"  הוא אומר בין שיעול לשיעול ויורק דם יבש על הרצפה.
הזקן הולך למות. זה מעניין.
"דריה מוריס. מוכר לך השם" עיניו נפערות והוא מעשן עוד שאכטה מסיגריה החצי גמורה שלו.
"רק שהיא זונה" הדם שלי מיד מתחמם.
אני תופס בחולצה שלו ומרים אותו עד שהוא נצמד לקיר. "‏רק ‏תעז להגיד את המילה הזאת שוב. ואני מבטיח לך מוות איטי מאוד"
הזקן משתעל שוב ושם את ידיו ‏המטונפות על זרועותי.
"בסדר. אני אספר לך מה שאתה רוצה" אני משחרר אותו והוא נפל ישר לרצפה.
"דבר" התיישבתי בחזרה על הכיסא ,הוצאתי את האקדח שלי ושמתי אותו על ירכי.
עיניו של ניק נחתו על האקדח ונפערו.
שהוא החזיר את עיניו אל ‏בפני הוא הבין מיד במי מדובר. "א-תה,א-תה. רפאל ונטורה" גמגום יצא מפיו. "אני אספר לך הכל" הוא סוף סוף קלט אם מי הוא מדבר. "למה,דריה ואח שלה עזבו את הבית" ניק מצמץ מספר פעמים ומשתעל שוב. "לא יודע" הרמתי את האקדח ויריתי ליד ראשו,כדור חדר את הקיר ויצא החוצה.
ניק נבהל ותפס בראשו.
"כי הייתי מרביץ להם!" הוא צעק.
הוא היה מרביץ לה.
בן זונה. "‏מאיזה גיל"
"חמש" אם הייתי מכיר אותו באותו שנים הייתי שורף לו את הידיים.
"מה עוד" אני אומר בקרירות.
"הייתי לוקח מהם כסף עד שהם ‏לא הסכימו יותר לתת לי, אז לקחתי ממך כסף" את זה אני כבר יודע יש לו חוב שעולה יותר מהחיים העלובים שלו. "איך אתה משלם את הכסף?" זה העניין שבאמת מעניין אותי כי ממה שאני רואה פה אין לו גרוש על התחת. "דריה משלמת על זה. כמו ‏פראיירית" הפעם אני יורה לו ברגל.
ניק מתקפל מכאבים וצורח.
"אתה בקשר איתה?"
"לא" הוא אומר בקול צרוד.
"אז לא יהיה לה ‏אכפת אם אני אהרוג אותך?" עיניו נפערו והוא מנסה לזחול אלי. "בב-קשה,אני אעשה הכל. רק בב-קשה" אני מסמן לפיירו ולרודריגו שיקחו אותו מכאן.
אני בטוח שיש עוד משהו שהוא מסתיר.
בינתיים אני משאיר אותו בחיים.
פיירו ורודריגו מרימים את ניק וסוחבים אותו ‏לג׳יפ השחור.
אני נכנס ‏למכונית שלי ונוסע משם.

.......

אולם ‏הקזינו הגדול שלי הפך לנשף השנתי של המאפיה.
בכל שנה יש ‏אירוע שונה ,זה בשביל ‏לחזק קשר בין המאפיות ‏בארצות הברית אך רק את ‏אלו שאנחנו בשלום איתם.
הפעם זאת השנה שלי ‏לארח את כולם.
אני שונא ‏אירועים כאלה, זה בכלל לא הסגנון שלי.
אני ‏מעדיף להרוג מאשר להיות עם מקום מלא אנשים שאני לא סובל.
אבל הערב אני פה בשביל מישהי מיוחדת מאוד.
"פיירו,הכל מוכן?" אני ‏מרבב בידי את הכוס וויסקי ומסתכל על אחי. "הכל מוכן." פיירו לוגם מכוס שלו ומסתכל אל אחת הבחורות בצעד שני של החדר. "אל תחשוב על זה. היא בת של איגנסיו." פיירו מחייך חיוך זדוני. "לא נוגע.רק מסתכל"
אני מענען בראשי ושותה עוד לגימה.
"מר ונטורה" אני מסובב את מבטי למשמע קול ‏נשי, ורואה בחורה קטנה לבושה בשמלה כחולה כהה עד הרצפה. "השולחן שלך מוכן,אדוני" אני מהנהן לה בקצרה ואני ופיירו הולכים אחריה.
היא מושבה אותנו שתי שולחנות לפני הבמה והולכת.
"שלום לכולם. אני מבקש מכולם לשבת בבקשה,הזמרת ‏עומדת לעלות על הבמה בעוד מספר דקות" אומר אחד ‏האחראים על הבמה.
פיירו מוזג לי עוד וויסקי ונשען חזרה על הכיסא שלו אך מבטו לא זז ממני. "מה?" אני שואל בלי להוריד את עיני מהבמה. "סתם,אתה מוזר היום"
אני מחזיר לו מבט. "איך?" פיירו מושך כתף ולוגם ממשקה שלו. "אתה נראה לחוץ"
"אני אף פעם לא לחוץ" אני עונה לו בקול עמוק.
הוא שולח לעברי חיוך זדוני. "זה אותה בחורה מהלילה ההוא,נכון?" אני לא עונה לו כי ‏האורות מהממים ורק הבמה מוארת.
אנשים מוחאים כפיים ודריה עולה לבמה.
מה עשו לה? היא נראית שונה.
שיערה בלונדיני מלא עכשיו ,נופל על כתפיי ועד ‏אמצע גבה בגלים.
היא לבושה בשמלה שחורה ארוכה,עם מחשוף עמוק והמסכה שלה שחורה עם נוצה לבנה עליה.
היא לא נראית כמו ‏כוכבת רוק שכולם מכירים.
היא נראית שייכת ‏עלינו,שייכת לי.
אני מוכן ‏להתערב שכמה אנשים פה לא מזהים אותה בכלל.
"זאת היא? פאק. רפאל,היא מהממת" אומר פיירו ועיניו דבוקות על דריה.
יש לי רצון עז ‏לתלוש לו את העיניים מהמקום.
דריה מתיישבת על הספסל של הפסנתר ושמה את ‏אצבעותיה על הקלידים.
היא עוצמת את עיניה ונושמת עמוק.
היא לחוצה? אבל למה?
היא לא רגילה כבר להופיע?
אני מרגיש כאילו היא מרגישה רע שהיא פה.
היא פוקחת את עיניה ומתחילה לנגן כשכמה צעדים ממנה עומדים שני ‏נגני כינור.
אך זה לא שיר שלה.
היא מתחילה לשיר את young and beautiful של Lana del rey
עיניה שוב נעצמות והיא נכנסת לתוך השיר.
צמרמורת עוברת בעמוד השדרה שלי.
הקול שלה פשוט ‏מהפנט.
אני לא יכול להפסיק להסתכל עליה. "וואו,זאת ‏הואחד הפתעה,רפאל." אומר רודריגו.
"זאת הבחורה שהופיעה במועדון שלנו לפני שש שנים" אומר פיירו.
עיניו של רודריגו נפערות.
בחור נעמד ליד דריה ומחליף אותה על ‏פסנתר אך היא ממשיכה לשיר ולהחזיק את המיקרופון בידה.
דריה מחזיקה ביד השני שלה בהשמלה הארוכה ומתקדמת ‏לאמצע הבמה.
אני נעמד ומסמן לאחד החיילים שלי ‏לתקדם אלי. "אדוני"
"לך מאחורי ‏הקלעים ‏ותוודא שאף אחד לא נכנס לשם" הוא מהנהן ונעלם אל מאחורי הקלעים.
אני מסתכל סביב ורואה שכמה אנשים התחילו לרקוד על רחבת הריקודים.
דריה ממשיכה לשיר עד שהיא מגיעה לסיומו של השיר ‏וקדה קידה. "שיהיה לכם ערב מקסים." היא אומרת במתיקות ונעלמת אל מאחורי הקלעים.