צלילי המאפיה: קולה של דריה. ספר ראשון.

פרק 17

רפאל

זה באמת קורה עכשיו?
דריה סוף סוף שרה לידי. טוב זה לא בשבילי אבל זה גם טוב.
אני משען את ראשי אל גזע עץ ועוצם עיניים.
קולה ‏מחזיר אותי לימים שאמא שלי הייתה שרה לי,היה לה קולה מדהים ממש כמו שיש לדריה.
אמא שלי הייתה כל עולמי ביום ‏שהודיעו לנו שהיא חולה במחלה כל העולם שלי קרס.
הייתי מחוסל לגמרי,מאותו יום לא חזרתי להיות הילד אהוב והטוב של אמא שלי.
‏הפכתי להיות סגור, כועס, אף אחד לא זיהה אותי.
בהמשך השנים נהייתי יותר גרוע.
נהייתי אכזרי לכל מי שעמד מולי במיוחד לאויבים שלי.
אבא שלי רק התחיל לחבב אותי כשהוא גילה איך אני הורג ומענה אנשים.
אבא שלי היה ‏פסיכופת,תמיד כועס ואכזרי יותר מכל אדם שפגשתי במאפיה.
ביום שהוא מת,הרגשתי באותו שנייה מה זה שמחה.
שנאתי אותו כל חיי.
ביום שאמא שלי מתה הוא התחיל להרביץ לי ולפיירו. הוא היה שולח אותנו ‏למשימות אכזריות שאנשים לא חוזרים מהם בחיים,היינו רק בני 18 ו16.
אבל עכשיו אני שולט על הכל ואני אחליט מה היה טוב לפמיליה שלנו ומה לא.
כשאני מנתק את ‏עצמי ממחשבותי,אני פוקח עיני וקולט שדריה כבר סיימה לנגן.
אך אני מרגיש פתאום את ראשה על כתפי. כשאני מנסה להסתכל עליה יותר טוב אני רואה שהיא נרדמה.
אני מושיט את ידי אל פניה ומזיז את השיערה אל מאחורי אוזנה.
הנשמות שלה פוגעות בחזה שלי,הם חמות ונעימות.
עוד שבועיים בדיוק היא ‏תהפוך סוף סוף להיות אשתי ואני ‏יכול להפוך אותה לשלי לנצח.
אני נושק לראשה ומניח את סנטרי אליו.
ריח השמפו שלה ‏תוקף את אפי‏ וריחו של תות יער.
כשאני מסתכל על השמיים אני שם לב שכבר מתחיל להחשיך,אז אני מחליט שהגיע הזמן להכניס הביתה.
אני תופס ‏בזהירות את ראשה של דריה ומניח אותו על חזי. אחרי זה אני שם יד אחת על הגבה ואז מתחת לרגליה.
אני מרים אותה ונושא אותה עד לחדרה.
כשאני שם,אני מניח אותה על המיטה ומכסה אותה.
אני מת ‏לדעת מה עובר לה בראש.
לדעת מה היא חושבת אלי,אלינו.
דפקה שקטה על הדלת גורמת לי להסתובב.
אמנדה נכנסת אל החדר שבידה כוס קפה. "חשבתי ‏שתצטרך את זה" אני מודה לה ולוקח ממנה את הכוס. "אני יכולה להגיד משהו?" אמנדה לוחשת.
אני מהנהן ולוגם מהקפה. "היא ‏מזכירה לי מאוד את רוזה שהיתה צעירה" רוזה זה השם של אמי.
היא אכן צודקת,דריה בהחלט מזכירה אותה אך לא רק בקולה. גם ביופיה.
"היא אכלה משהו היום?" אני שואל את אמנדה.
אמנדה מנענעת את ראשה.
כן ככה חשבתי.
"קחי. אני ‏ישאר איתה עוד קצת" אמנדה לוקחת את הכוס מידי ויוצאת מהחדר.
אני עובר לצד השני של המיטה ונשען על גב המיטה ורק מסתכל עליה ישנה.
מעניין איך היא הייתה בילדות שלה? כמה היא סבלה עם אבא הבן זונה שלה.
ניק עדיין נמצא באחד ‏מרתפים שלי ואני גם לא הולך לשחרר אותו בקרוב.
אני שומר אותו לרגע מיוחד.

דריה

למה כל כך חם ונעים לי. אני מרגישה משהו קשה מתחת לראשי,אני שולחת יד ונוגעת במשהו חם. אני מורידה את ידי קצת יותר למטה עד שאני מרגישה משהו ארוך ו‏עבה. ‏אומגד בבקשה שזה לא מה שאני חושבת ש—
"אם את תמשיכי לגעת בי ככה,אני אגמור מיד על המקום" צרח נפלטת מפי. אני שמה את ידי על חזהו של רפאל ומנסה לקום אך לפני שאני מפסיקה,ידו הגדולה תופסת בגבי התחתון והוא מושך אותי עליו.
אני נופלת בחזרה עליו ו‏ממצמצת מספר פעמים.
‏למה לעזאזל הוא במיטה שלי?
ידו השני של רפאל נמצאת מאחורי ראשו והוא רק ממשיך להסתכל עלי במבט טורף.
אני בולעת רוק ומנסה לעכל את מה שקורה פה.
"מה אתה עושה פה?"
אני מנסה שוב לזוז אך הוא לא מאפשר לי.
"את יודעת שאת שואלת את זה הרבה בזמן האחרון." הוא עונה בקול עמוק וצרוד.
"טוב. ‏אם לא היית פה כל הזמן לא הייתי שואלת את זה" אני עונה בכעס.
חיוך קטן נמרח על שפתיו היפות וזאת פעם ראשונה שאני רואה אותו מחייך אך הוא במהירות מוחק אותו. "לא. אל תפסיק" רפאל מרים גבה. "מה לא להפסיק" אני מושיטה את ידי אל שפתיו ואומרת. "אל תפסיק לחייך" רפאל מסתכל עלי כאילו הוא לא ראה אישה כמוני.
אני לא יודעת אם זה רע או טוב.
"אני יכול,לא להפסיק דברים אחרים במקום זה" עיני ננעצות בעיניו ואני ישר ‏מתחרטת שהסתכלתי עליהם,כי הוא עכשיו נראה חרמן מאוד.
"‏תשכח מזה" אני מנסה לקום שוב אך הוא שוב לא מאפשר לי. "תשחרר אותי" הוא מנענע את ראשו ואז מזיז אותו לצד. אני עוקבת אחרי מבטו ורואה שעדיין חשוך בחוץ.
"תחזרי לישון,מיו אנג'לו" אין מצב שאני חוזרת לישון שהוא פה.
"תפסיקי לחשוב. אני לא הולך לעשות לך כלום" הוא חוזר לעצום עיניים ומושך אותי לשכב על חזהו. אני שומעת את ליבו מתחת אוזני והוא פועם מהר יותר מלב רגיל.
אני מנסה להרגיע את הלב שלי עכשיו ועוצמת עיניים.
דריה פשוט תנסי לחשוב על דברים אחרים.
אני נושמת עומק, אך יד על ראשי עוצרת אותי.
"די לחשוב" הוא לוחש ומקרב אותי יותר קרוב אליו.
זה מוזר אבל זה גם מרגיש נכון,אבל למה?!