צלילי המאפיה: קולה של דריה. ספר ראשון.

פרק 3

דריה

לנשום עמוק ולהוציא. לנשום שוב ושוב להוציא. אני עושה את הפעולה שוב ושוב במטוס הפרטי שלנו.
אנחנו אמורים לנחות ‏בלאס וגאס בעוד כמה דקות אך גופי לא מרגיש בנוח עם זה בכלל.
פאק,אני כל כך שונאת את העיר הזאת ושום דבר לא ישנה את דעתי לגביה.. "היי,רוצה מים?" שואלת מילי ‏ומושיטה לי בקבוק מים.
אני לוקחת ממנה את הבקבוק ושותה את כולו.
פאק,הייתי צריכה את זה.
"תודה" אני מניחה אותו בחזרה על השולחן ושולחת מבט לטום,שישן עכשיו בצד אחר של המטוס.
איך הוא בכלל מצליח לישון שהוא יודע שאנחנו חוזרים ‏לגיהנום הזה.
אני רק מקווה לא לראות אותו.
ואז הכל יהיה בסדר.
"נראה לך שזה נכון?" אני מביטה על מילי ומרימה גבה. "מה נכון?"
"שאח שלך ‏שכב עם שלושה נשים באותו זמן" איכס אני לא רוצה לחשוב על זה.
אבל הוא אכן מסוגל לזה.
"נראה לי. למה?" לא משנה הבנתי את התשובה, רק ‏מסתכל על העיניים שלה אפשר להבין הכל.
מילי המסכנה. מתי היא תבין שהיא לא צריכה ‏להתאהב באחי.
"תשכחי ממנו. אני בטוחה ‏שתפגשי מישהו." היא מנענעת את הראש. "אני לא חושבת. אני לא יודעת איך להסביר את זה. באמת שלא"
אין לי מושג למה היא ‏מתכוונת כי אני בחיים לא התאהבתי או חשבתי על אהבה בכלל.
זה לא בשבילי וגם שלא נדבר על זה שאני ‏פאקינג בתולה בת 23.
כן. כן,אני יודעת.
אני זמרת רוק ובתולה. מה אני יכולה לעשות אני פשוט לא ‏סומכת על גברים.
חוץ מזה שעדיין לא הרגשתי בכלל חיבור עם מישהו שיכול לקחת לי את הבתולים.
אבל אני בסדר עם זה.
"‏מצטערת,מיל. אני לא יודעת איך לעזור לך" אני אומרת לה.
"זה בסדר" היא אומרת בשקט וחוזרת לטלפון שלה.
אני בזמן הזה אני חוזרת לתרגיל הנשימות שלי.

🎼🎼🎼🎼🎼

השכירו לנו ‏וילה ענקית והפעם לא נשאר במלון כי אנחנו נהיה קצת יותר זמן פה.
‏מסתבר שיש ביקוש ממש גבוה בלאס וגאס אז אנחנו ‏נופיע פה לפחות ארבע הופעות.
אז נהיה צריכים לנוח במקום נוח יותר.
אני שוכבת על כיסא ‏שיזוף ליד הבריכה ומקשיב למוזיקה באוזניות שלי.
היום זה יום ראשון אז אנחנו נחים להיום.
מחר זה ההופעה הגדולה שלנו בלאס וגאס.
"זמן לקוקטיילים!" אני מורידה אוזניה אחת ורואה את מילי בדרכה אלי עם שתי כוסות של ‏קוקטיילים.
"בבקשה מרטיני בשבילך ובשבילי פירות יער" אומרת עם חיוך ומגישה לי את המרטיני שלי. "תודה" מילי מתיישבת על כיסא ‏השיזוף לידי ומסתכלת על הבריכה.
"קצת שקט מדי, לא?"
"הבנים יצאו. אין לי מושג לאיפה וזה גם לא מעניין אותי" אני עונה ולוגמת מכוס. "דיברת איתו?" אני מחזירה לה מבט. "לא,טום כל הזמן בורח" היא מנענעת את הראש.
"לא,טום. ניק"
למה היא הייתה חייבת להזכיר לי אותו עכשיו? היה לי יום ממש מקסים לפני זה.
"לא וגם לא מתכוונת" אני חוזרת לשכב ושמה את משקפי השמש שלי. "את ‏פאקינג ממשיכה לשלם עבורו את החובות שלו. אבל לא מנסה לדבר איתו" עכשיו אני מעוצבנת.
למה הוא כל כך חשוב לה?
"מה את רוצה,מילי? באמת, אני לא מבינה. ניק הוא חרא בן אדם וחרא אבא והוא תמיד ישאר כזה" אני קמה ‏ומשאירה אותה מאחורה.
פאק.
כל היום מנוח שלי הלך.
אני חייבת לצאת מפה.

🎼🎼🎼🎼🎼

אחח,קפה חם וטעים. זה כל מה שהיה חסר לי היום.
אני יושבת בבית הקפה,מסתכלת דרך החלון על הנוף של ‏לאס וגאס.
לא התגעגעתי בכלל למקום הזה,אפילו שזה פעם ראשונה שלי בבית קפה מפואר כמו זה.
שעוד הייתי גרה כאן אפילו לא העזתי להסתכל על מקומות כאלה.
ועכשיו אני פה לבד עם משקפי שמש על הפנים ו‏כובע שחור על ראשי.
זה המחיר בשביל להיות כוכבת.
חייבת תמיד להסתתר בשביל קצת שקט.
אפילו שהייתי אומרת שזה יותר חשוד עם זה,אבל זין על זה.
מגיע לי קצת שקט.
צמרמורת קלה עוברת בגופי.
זה מוזר.
לא קר פה או משהו. אני שותה עוד לגימה מקפה שלי אך חשה פתאום כאילו משהו מסתכלת עלי.
אולי מעריץ?
אני מסתכלת סביב אך לא רואה מישהו ‏ספציפי מסתכל עלי.
כולם בעיניים שלהם.
זה ממש מוזר.
הטלפון שלי מתחיל פתאום לצלצל ‏ומבהיל אותי.
שאני מסתכלת על המסך ורואה שזה‏ ‏מספר לא מזוהה.
אני לא עונה בדרך כלל למספרים האלו אבל יש לי הרגשה שאני חייבת לענות הפעם.
אני מרימה את הטלפון ועונה.
"הלו" אני מחכה כמה שניות אבל אין מענה. "הלו?" אני שואלת שוב.
"מה שלומך,מיו אנג׳לו" אני קופאת במקום. הקול העמוק הזה.
למה הוא כל כך מוכר לי?
צמרמורת עוברת שוב בגופי,וזאת הרגשה מוכרת. "מי זה?" אני שואלת.
"השחור לא כזה מתאים לך,מיו אנג'לו"(מלאך שלי)
שחור? כאילו הגוונים בשיער שלי?
רגע מאיפה הוא יודע.
אני שוב מסתכלת סביב ומנסה לחפש מישהו אך כלום.
מה לעזאזל קורה פה?
ומה זה לעזאזל, מיו אנג׳לו? אבל פאק, ‏המבטא איטלקי הזה, ‏אמאל׳ה.
"אני,אה. לא מבינה." נשמע ‏גיחוך בצד השני של הקו.
פאק,למה הקול שלו כל כך נעים?
"תסתכלי ימינה" הוא אומר בקול עמוק יותר.
אני ‏מסובבת את מבטי ורואה שמלצר עומד לידי עם ‏קופסה שחורה קטנה בידו.
הוא ‏מושיט לי אותה ואני לוקחת אותה ממנו.
"מה זה?" אני שואלת.
מה זה יכול להיות? זה קצת מלחיץ אותי.
"תפתחי" הוא עונה בלחש.
אני בולעת רוק ופותחת לאט את הקופסא. 
"זה... צמיד?"
מה לעזאזל?
למה הוא הביא לי צמיד זהב?
"תענדי אותו" הוא דורש ומנתק את השיחה.
אני מורידה את הטלפון בחזרה אל השולחן ביד רועדת.
מה אני אמורה לעשות עם זה?
לענוד אותו ?
אבל למה? אין לי מושג מי זה ומה הוא רוצה.
יכול להיות שזה סתם ‏מעריץ?
אולי זה פשוט מתנה?
פאק.