צלילי המאפיה: קולה של דריה. ספר ראשון.

פרק 18

דריה

כשאני התעוררתי הבוקר כבר הייתי לבד,רפאל כנראה הלך לעבוד ואני נשארתי עוד קצת במיטה עד שהתחלתי להיות כבר רעבה. 
אמנדה כרגיל עמדה ליד הכיריים ואני אכלתי חביתה וסלט פירות. ברקע מתנגן השיר the funeral של yungblud. זה היה הצלצול של טום. חיוך ענק נמרח על שפתיי, תפסתי מיד את הטלפון.
"הלו"
"קטנטונת,מה שלומך?" אני יכולה לדמיין אותו מחייך בצד השני של הקו.
"אני בסדר. מה איתכם? ראיתי את ההופעה שלכם אתמול" טום נאנח.

"כן,טוב. זה לא אותו דבר ‏בלעדייך"

"גם אני ‏מתגעגעת מאוד"

"גם אני. אבל היי! עוד פחות משבועיים אני אראה אותך" אני מהנהנת אפילו שאני יודעת שהוא לא רואה ודמעה בורחת מעיני. "כן. איך אתה? לא חזרת לזה נכון"
"לא,אל ‏תדאגי. מילי נדבקת אלי כמו דבק מאז שהלכת" אני מצחקקת. ברור שהיא נדבקת הבחורה מתה עליך.
הייתי מתה להגיד לו את זה,אבל אני בחיים לא יעשה משהו שמילי לא רוצה.
"אני שמחה. מה עם מארק ודור?" טום נאנח שוב וצוחק. "כמו תמיד. מזיינים,שותים וחוגגים." אני מנענעת את הראש וצוחקת.
"‏כוכבי רוק טיפוסים." אמנדה מתקדמת אלי ותופסת את ידי ומלטפת אותה.
אני מחייכת חיוך קטן לאות תודה. "טום,הייתה מדהים אתמול ,שתבוא לפה עוד שבועיים יש לי שיר חדש להשמיע לך" אני נושכת את שפתי התחתונה. "אני אשמח,קטנטונת. חוץ מזה רציתי לשאול אותך"
"מה?"
"הוא טוב אלייך? כי אם לא אני בא עכשיו" אני צוחקת שוב.
אוף אני מתגעגעת ‏למשוגע הזה.
"הוא בינתיים בסדר אל ‏תדאג" אני לא הולכת לספר לאחי על הנשיקה ועל זה שהוא שכב עם מישהי אחרת.
כי אני יודעת טוב מאוד איך טום ‏יגיב לזה.
"בסדר,אז נדבר גם מחר,כן?"
"ברור. אוהבת"
"אוהב יותר" אני מנתקת את השיחה ומניחה את הטלפון בחזרה על השיש.
"איך את?" אמנדה שואלת בדאגה.
"אני בסדר,רק מתגעגעת אליו מאוד" אמנדה מהנהנת ומוזגת לי מיץ תפוזים ‏סחוט. "אתם אחים תאומים?" אני לוגמת מהמיץ ומהנהנת. "אף פעם לא היינו רחוקים אחד משני"
"הבנתי את זה לפי השיחה שלכם. רואים שאת מתגעגעת." אני מחייכת שוב,מרימה את הצלחת שלי ושמה אותה ‏במדיח.
"אני אלך קצת לספרייה" אמנדה מרימה את ‏הכלים מהאי. "בסדר,אני ‏אבוא עוד מעט עם תה חם"

🎼🎼🎼🎼🎼

לפני שאני הולכת לספרייה אני נעצרת בחדר שלי ולוקחת את הגיטרה ואת מחברת השירים שלי.
אני מניחה אותם על הספה והולכת לנסות להדליק את האש באח.
כשאני בדיוק זורקת את הגפרור לאח,האש נדלקת במהירות ואני לא מספיקה להזיז את היד בזמן.
"פאק" אש הצליחה לפגוע לי בכף היד.
זה שורף נורא וכואב.
אני תופסת את ידי בידי השניה ומקרבת אותה לחזי.
"מה את עושה?!" קולו המבוהל של  רפאל נשמע באוזני.
אני מרימה את מבטי אליו,בדיוק כשהוא זרק את הג'קט שלו לעבר הספה וממהר אלי.
רפאל נופל אל הרצפה ‏לידי ותופס בידי. "למה ‏נגעת בזה,לעזאזל?!" הוא מרים את קולו ונראה לא מפוקס. "אני בסדר,באמת"
"את לא! אל תתקרבי שוב לאש. את שומעת" הוא נראה מאוד עצבני ולא עצמו.
משהו כאן לא בסדר.
רפאל נראה גם מאוד לחוץ.
אני שמה את ידי הבריאה על לחו ומזיז אותו ‏שיסתכל עלי. "היי,אני באמת בסדר. זה כלום" מבטו נרגע קצת אך הוא עדיין לא נראה ‏משוכנע.
פתאום אני קולט בזווית עין תזוזה.
אני מזיזה את ראשי אליה ורואה גבר בחליפה שחורה.
אך הוא גם מזכיר לי קצת את רפאל.
שערו היה שחור ועיניו  היו ירוקות ולא כמו עיני דבש של רפאל.
הגבר לא זז,נראה לי שהוא קפא במקום.
אבל למה?
מה קורה פה?
"רפאל..." אני מחזירה את מבטי אליו אך רפאל עכשיו מסתכל על הגבר שמולנו. "פיירו צא מפה" רפאל אומר אל גבר שהתברר קוראים לו פיירו.
פיירו מהנהן ומעביר יד בשערו.
"בואי. ‏נשם את היד שלך במים קרים"
רפאל עוזר לי לקום ותופס ביד הבריאה שלי עד שאנחנו מגיעים אל חדרי אורחים.
כשהוא מגיע לחדר הרחצה,הוא פותח את הברז ונוגע במים. 
"זה בסדר. ‏תביא את היד" אני שמה את ידי מתחת למים הקרים אך באותו שנייה היד עוד יותר שורפת לי. "פאק" אני נושכת את שפתי התחתונה מהכאב.
בזווית עין אני רואה את רפאל מסתכל על שפתיי. "תודה" אני ממלמלת.
אני חייבת להגיד שאני קצת בשוק ממנו.
חשבתי שהוא יהיה אכזרי וקר אלי,שלא ‏ידאג לי ככה.
יכול להיות שיש בו גם צעד טוב?
"למה אתה פה? אני יודעת שאתה אמור לחזור רק בערב" רפאל מרים את עיניו אל עיני. "‏צץ לי משהו. כיף לך יותר שאני לא פה?" אני לא יודעת איך אני אמורה ‏להגיב לשאלה הזאת.
במקום לענות לו,אני סוגרת את הברז ולוקחת מגבת משש ושמה אותה על ידי. "אני חוזרת לספרייה.תודה שוב" אני יוצאת מהחדר במהירות וחוזרת לספרייה.

רפאל

היא לא ענתה לשאלה שלי, יכול להיות שאני מצליח לחדור אליה סוף סוף?
אבל למה לעזאזל היא הייתה חייבת לגעת באח?

כשאני חוזר למשרד שלי,פיירו עומד מול החלון הגדול ופשוט בוהה בה.
אני מתקדם אליו ושם את ידי על כתפו. "אל תחזור לשם" אני לוחץ לו קצת על הכתף והוא רק עכשיו מתחיל להגיב. "אני בסדר" פיירו מתרחק ממני והולך להתיישב בכיסא שליד שולחני.
גם אני הולך לכיסא שלי ומתיישב.
"הסחורה הגיע ‏לניו-יורק?" פיירו מהנהן. "ומה עם הנשקים הכל ‏תקין?" עוד הנהון.
"טוב. פיירו מה קורה?" אני מטיח את ידי על השולחן ומעיר אותו.
"היא בסדר?" הוא סוף סוף מסתכל עלי.
אני נאנח ומעביר יד בשערי. "היא בסדר. רק פגיעה קטנה ביד" פיירו נוגע ברכיו ומהנהן. "זה טוב" הוא לוחש.
"לך הביתה,פיירו. נמשיך מחר"
פיירו קם לאט והולך כיוון הדלת אך נעצר לפני שהוא יוצא. "רפאל. תודה" אני מהנהן. "תמיד"

🎼🎼🎼🎼🎼🎼

אחרי שפיירו הלך לא חזרתי ‏לשטח, ‏התקשרתי לרודריגו והתקנתי אותו שהוא צריך לנהל את העניינים שם בינתיים עד שאני אגיע מחר.
העדפתי ‏להישאר היום בבית ולאכול ארוחת ערב עם דריה וזה בדיוק מה שאנחנו עושים עכשיו בחדר האוכל.
דריה משחקת יותר עם האוכל שלה ממקום לאכול אותו.
ידה חבושה אך אני יכול לראות שכואב לה להזיז אותה.
אני קם והולך לבר ‏הפינתי ומוזג לשנינו כוסות יין.
כשאני חוזר אליה,אני שם אחת לידה ומתיישב חזרה. "תודה" היא ממלמלת ולוגמת מיין. "איך היד?" אני חוזר לאכול את הסטייק שלי אך ממשיך להסתכל עליה. "קצת כואבת. אבל היא בסדר" אני לוגם מיין שלי.
אני חושב שהגיע הזמן לדבר על החתונה.
"עוד שלושה ימים מסיבת האירוסים שלנו" אני אומר.
דריה נחנקת מיין שלה ומשתעלת מספר פעמיים. "מה? כבר?" אני נשאר אדיש ומנסה מאוד שלא ‏להתעצבן כי אני בכלל לא אוהבת התגובה שלה.
חשבתי שהיא כבר קיבלה את זה שאנחנו עומדים להתחתן אבל כנראה שלא. "מחר תבוא לפה ‏מעצבת מאוד גדולה בלאס וגאס והיא תביא כמה שמלות כלה שתוכלי לבחור וגם שמלה יפה למסיבת האירוסים" דריה משתתקת ונועצת עיניים בצלחת שלה. "איפה אתה תהיה?" היא לוחשת. "לא בבית. אבל רודריגו היה פה מחר והוא היה שומר הראש שלך מיד אחרי החתונה" דריה מרימה את מבטה אלי ועיניה נפערות.
"שומר ראש? למה אני צריכה אחד כזה?"
"כי את הולכת להיות אשתו של הקאפו. ולי יש הרבה אויבים,בגלל זה את צריכה שמירה" דריה זורקת את ‏המפית שלה על השולחן. "אני בחיים לא רציתי להיות אשתו של הקאפו! אני רק רציתי להיות זמרת!" דריה מרימה את קולה ודוחף את הכיסא שלה בשביל לקום. "שבי" אני דורש. "עכשיו!" עכשיו אני מרים את קולי.
דריה נועצת בי מבט. "אל תצעק עלי!" היא מצבע על עצמה. "אני לא אחת מהחיילים שלך!" עכשיו אני קם ונעמד מולה. "אז מה את?!" עיניה ננעצות בעיני. "א-ני אני... אני כבר לא יודעת" עיני יורדות לשפתייה והיא מעבירה את לשונה עליה. "את לא יודעת?" היא מנענעת את ראשה לאט אך לא מזיזה את מבטה ממני. אני תופס במותניה ומצמיד אותה עלי. "אז אני אראה לך" ומיד טורף את שפתייה.