צלילי המאפיה: קולה של דריה. ספר ראשון.

פרק 48

דריה

אני כבר לא מסוגלת להיות פה יותר,אני פאקינג נעולה בחדר הזה כבר שלושה ימים.
אך רק שאני אמורה לאכול משהו אחת המשרתות נותנות לי משהו ובערב אני אוכלת עם גיירמו.
בכל פעם שאנחנו אוכלים ביחד,הוא עדיין מנסה ‏לשכנע אותי לחתום על הטפסים של גירושים.
‏הוא אשכרה הכין טופס גירושים לי ולרפאל.
הוא חולה בראש.
מה הקטע שלו לעזאזל?!

מעניין אם בכלל רפאל חושב עלי או חושב ‏להציל אותי.
אין מצב.
הוא שונא אותי.
אבל ‏שילך להזדין,אני לא עשיתי שום דבר.
למה אבל אני צריכה לאכול את כל החרא שלו.
אני כזאת ‏מטומטמת התחתנתי עם ראש מאפיה וידעתי שיש לו ‏אויבים.
‏אבל פאקינג לא חשבתי על זה שבאמת יחטפו אותי.
למה הם תמיד צריכים להיות כאלה ‏דרמטים?

אני מתיישבת ליד החלון,מחכה לראות מתי גיירמו יצא מהבית.
כל יום בשעה שלוש בדיוק הוא היה יוצא לאיפשהו וחוזר רק באיזה ‏שתיים לפנות בוקר.
‏עבודת המאפיה גם רפאל היה ככה לפני ‏שהתחתנו אבל אחרי זה ‏הוא ניסה תמיד להגיע קצת יותר מוקדם הביתה.
אני מניחה את ראשי על החלון ומסתכלת לבחוץ אך פתאום כאב נורא בראש תקף אותי.
זה התחיל כבר לפני יומיים והכאב נהיה יותר גרוע אחרי כל יום שעובר.
למה זה כל כך כואב?!
דפק על הדלת נשמעת ומנעול נפתח,אני נשארת לשבת כשהדלת נפתחת,בחורה מבוגרת יותר נכנסת פנימה ‏שבידיה מגש עם אוכל עליו.
"‏ארוחת צהריים,מיס" אני מהנהנת והיא מניחה את המגש על השידה שליד המיטה ויוצאת.
אני קמה,והולכת אל המגש,לוקחת את הסכין ‏ומחביאה אותו מהר מתחת לכרית.
‏הסכין הזאת לא מאיימת כל כך,אבל אני חייבת לעוף מפה כבר, ‏אולי אני ‏אוכל לאיים על אחת המשרתות ולברוח מכאן.
אם אני לא אנסה לעשות משהו אני בחיים לא אצא מכאן.

🎼🎼🎼🎼🎼🎼

קול בתוך החדר ‏מעיר אותי,גורם לי להזדקף במיטה וליבי מתחיל לפרפר.
החדר חשוך לגמרי ואיפשר לראות כלום.
יש כאן מישהו?
אני מרימה מעליי את השמיכה הכבדה, מניפה את רגליי הצידה, עד שאני דורכת על השטיח.
אני מוציאה מהשידה את החלוק ירוק כהה עם שרוולי המשי הארוכים שמתרחבים במפרק היד והשוליים שמתחככים ברצפה, קושרת אותו במותניים ולוקחת את הסכין ממתחת לכרית, ואז מחכה לשמוע  עוד פעם רעש.
אך לא נשמע כלום,אז אני ‏מחליטה ללכת לכיוון האח ולהדליק את האש.
אני נושפת עמוק, תוחבת שיער בלונדיני מאחורי האוזן ופוסעת קדימה.
כשאני מגיעה לאח ומצליחה להדליק אותו,אני מרגישה ‏שמישהו מסתכל עליי.
אני ‏מזדקפת, אני פוסעת שני צעדים בלבד לפני שגוף יוצא מהצללים ונעמד לפניי.
"אה!" אני מזדעקת, הלב שלי קופץ אל גרוני ואז צונח חזרה.
גיירמו מביט בי, ידיו בכיסים ועיניו נוקשות כמו אבן.
"הבהלת אותי" הפה שלי מתייבש, ואני מלקקת את שפתיי ופוסעת צעד גדול לאחור אל הכורסא שמאחור, מחזיקה את הסכין מאחוריי. "מה... מה אתה עושה כאן?"
הוא מטה את ראשו ומתקרב. "מה את מחביאה,פרינצ'יפסה"
רוגז מתפשט בי, כתפיי נדרכות. "זה לא עניינך. למה אתה בחדר שלי?"
הגבה הכהה שלו מזדקרת. "בחדר שלך?"
"כן, בחדר שלי. אתה רואה כאן עוד מישהי?"
הוא מביט סביבו. "אני לא רואה אף אחת."
הוא צוחק,נכון.
מה הוא עושה פה ‏באמצע הלילה?
"מה אתה צריך,גיירמו?"
היציבה שלו משתנה וכתפיו נמתחות, כמעט כאילו ההילה שלו הופכת למשהו אפל, מסוכן. היכולת שלו לשנות תנוחה מאדישות למה שזה לא יהיה מהפנטת. שערותיי סומרות, קרביי צורחים שאני צריכה להיזהר.
"אולי זה החדר שלך אבל זו הטירה שלי. אלה המסדרונות שלי."
הוא מתקרב כל כך עד שהבל פיו נושף על פניי.
"‏מסתבר שאת גם חוצפנית אחרי הכל,פרינצ'יפסה"
אני בולעת רוק ומנסה לזוז ממנו אך הכורסא מאחוריי עוצרת אותי.
נשימתי נעתקת, אבל המילים הבאות גולשות מבין שפתיי לפני שאני מספיקה לעצור אותן.
"זה מי שאני ואתה לא ‏תשנה אותי גם אם תנסה לאיים עליי"
הוא מגחך וגופו נצמד אליי. חום מתפשט בתוכי וליבי הולם בחוזקה. ידו מחליקה על פני החלק החיצוני של השרוול שלי והבד יוצר תחושה מענגת על עורי, אפילו שקרביי מבעבעים במרקחת איומה של שנאה ובהלה כי אני לא רוצה שהוא יראה מה מסתתר מאחורי גבי.
"אני יכול לשנות הרבה דברים,‏אם אני רק רוצה" הוא ממלמל.
נחיריי מתרחבים ומעט פחד מתפתל סביבי כמו שיח ורדים מטפס. הקוצים דוקרים אותי באזהרה, אך אני מתעלמת מהם.
"אתה יכול לנסות," אני עוקצת.
מה נסגר איתך,דריה?!
‏תסתמי את הפה!
כף ידו מרחפת על כתפי עד שהיא נוגעת בעורי וגופי מגיב בבהלה.״זה לא הולם,אני אישה ‏נשואה" אני אומרת בצרידות.
אצבעותיו מלטפות את עצם הבריח שלי, מטפסות אל קדמת גרוני ועוטפות אותו. אגודלו לוחץ מתחת לסנטרי, ובתגובה אני מטה את ראשי לאחור עד שאני פוגשת בעיניו הכחולות.
החזה שלי מתכווץ, החרדה מתפשטת בקרבי, ומשהו כבד צונח עמוק בתוכי. "הממ..." אפו מתחכך בצד הלחי שלי, ואז ממשיך את מסלולו עד שהוא מתחכך באוזני.
"רפאל ימות בקרוב ואת תהיי שלי"
ידו השנייה תופסת במותניי, ועיניי מרפרפות מחום מגעו שחורך את המשי הדק של החלוק שלי. אצבעותיי מתהדקות סביב קת הסכין.
אני יכולה לעשות את זה. דעתו מוסחת והסכין תפצע את עורו ותינעץ בו תוך שניות, אבל למה אני לא מצליחה לזוז?
דקירת כאב הולמת בשוק שלי ורגליי מתכווצות. האחיזה של גיירמו נחושה כשהוא בולם את הנפילה שלי וידו לוחצת. מרירות מתפשטת בי כשברכיי מתנגשות ברצפת האריחים המבריקה, ואני מתכווצת בגלל המכה. הסכין נשמטת מידי ונופלת, עיניו של גיירמו נודדות אל הנשק והוא מרים את ראשו. "מעניין." חזי בוער ושיניי חורקות בעודי מביטה בו בזעם.
"אני מעדיף אותך ככה," הוא אומר מעליי. "על הברכיים, חזה עולה ויורד, פנים סמוקות כשאת מסתכלת על מי שנעלה ממך." הוא שולח יד ואצבעותיו לופתות את סנטרי ומטלטלות אותו, עד שהשרירים בצווארי נמתחים. "תלמדי מזה לקח, פרינצ'יפסה. אל תשכחי את מקומך."
"והוא?" אני מכריחה את עצמי לשאול מבעד הגוש החונק את גרוני. גופי רועד מהכעס שזורם בי.
גיירמו מחייך, והמראה זדוני כל כך שהחרדה זוחלת בתוכי כמו אלף עכבישים. "לרעוד לרגליי"
והוא פשוט יוצא מהחדר כאילו לא היה פה.
הו אלוהים.
זה היה כל כך מפחיד.
הוא מתכוון להרוג את רפאל?
אני לא יכולה ‏לאפשר את זה אני חייבת לעשות משהו.