צלילי המאפיה: קולה של דריה. ספר ראשון.

פרק 15

רפאל

פאק. פאק .פאק.
למה לעזאזל הייתי חייב להביא לפה את קירה.
לא הייתי צריך להקשיב לרודריגו.
לא הייתי צריך ‏להישאר במועדון,אם לא הייתי נשאר הזין שלי לא היה כל כך כואב ומתחנן לאיזה זיון מהיר.
ואני כמו אידיוט הקשבתי לו.
"לכי מפה עכשיו" דרשתי בטון קר.
קירה שמה את כפות ידייה על חזי עד ‏שהן יגיעו אל צווארי. "זה בגללה? אתה יודע שלא ‏יפריע לי שלישיות" היא קורצת לעברי ושולחת חיוך ‏מפלרטט.
אתמול זה עבד לה אך עכשיו בא לי להרוג אותה.
ואני בחיים לא ‏ירים יד על בחורה. "עכשיו" קירה מתחילה להבין סוף סוף ומשחררת אותי.
כשהיא נעלמת מחוץ לבית,אני הולכת לחדרה של דריה.
אך שאני מנסה לפתוח את הדלת,היא לא נפתחת.
היא נעלה אותה.
"דריה,תפתחי מיד את הדלת" אני מקרב את אוזני לדלת שלה בשביל לשמוע משהו.
אך רק מה שאני שומע זה שקט מוחלט.
"דריה?" אני מנסה שוב לקרוא לה אך הפעם נשמע הגיטרה החשמלית ברקע. אז קולה היפה שר איתו.
היא רק מתחילה לשיר והזין שלי מתחיל לזוז.
אני חייב לסדר את המחשבות שלי.
אני משתגע לגמרי.
אני מחליט לתת לה שקט וחוזר למשרד שלי.

דריה

אני כזאת מטומטמת,לא חשבתי שהוא יכול להיות עד כדי כך חסר לב.
הוא ‏פאקינג לקח את החיים שלי ממני,את כל מה שאהבתי והוא פה מזיין לו כל מה שזז.
ושאני בינתיים תקועה בבית הזה ולא יכולה לצאת ‏מהאחוזה הזאת.
אני לא יכולה לאפשר לזה.
אני חייבת לבטל את ‏אירוסים האלה כמה שיותר מהר.
אני פשוט לא יכולה שזה יקרה. אני לא יהיה מבחורות ‏האלו שיתנו לבעל שלהם לבגוד בהם כמה שבא לו ושהיא לא יכולה לעשות שום דבר בנידון.
אז מה אם הוא קאפו?! מה הוא יעשה לי? יהרוג אותי?
לא נראה לי.
כי אם הוא לא היה רוצה אותי כאן כבר לא הייתי פה.
אני חייבת לחשוב על משהו.

🎼🎼🎼🎼🎼🎼🎼

אמנדה כבר דפקה בדלתי כל היום אך לא פתחתי לה או לו.
רפאל ניסה עוד ‏פעמיים אך הוא התייאש מהר.
לא ציפיתי למשהו אחר ממנו.
אני כבר כמה שעות בחדר שלי בלי מים או אוכל.
אני אפילו לא יודעת למה אני עושה את זה לעצמי.
אני יושבת על הספסל ליד החלון ומחבקת את רגלי. סנטרי מונח על להם,בזמן שאני צופה מחוץ לחלוני.
הטלפון שלי מתחיל פתאום לצלצל אך מספר לא מזוהה מופיע על המסך.
אני נאנחת ופשוט עונה.
"הלו" קולי צרוד.
"תפתחי" לחש קול עמוק.
הבנתי מיד מי זה לפי הצמרמורת שעברה בגופי.
"אני ‏אוותר,תודה" אני באה לנתק אך הוא אומר עוד משהו. "סיי טירופו באנו פער מי"
(את יותר מדי טובה בשבילי)
זה היה שוב באיטלקית והוא יודע שאני לא מבינה כלום.
"מה?" אני שואלת ונאנחת.
"פשוט... תעזוב אותי. בסדר" אני מנתקת.
אך ממשיכה להסתכל על הטלפון.
למה הוא פשוט לא מוכן לשחרר אותי?
אני מתגעגעת לאח שלי ולחברים.
לא בא לי להיות פה יותר.
הדמעות פרצו מעיניי ונחתו במהירות אל ברכיי.
דפקה נוספת נשמעת בדלת, הרמתי את מבטי כשאני מסלקת את הדמעות מפניי. "‏קטנטונת, את צריכה לאכול משהו" ‏כאב תוקף את ליבי בגלל ‏הכינוי.
"אני בסדר, אמנדה" אני אומרת בקול צרוד.
"אולי כן כדאי שתצאי. כי,טוב. רפאל אמר שאם לא ‏תצאי בסוף הוא אשבור את הדלת" ברור שהוא יעשה את זה.
אני מתקדמת אל הדלת ועומדת מולה. "הוא לא איתך,נכון?" אני שומעת תזוזות ואז אמנדה מדברת שוב. "לא.אנחנו לבד בבית,הוא יצא" הוא לא, הוא אכן היה לידה ואמר לה להגיד את זה.
אך פתחתי בכל מקרה את הדלת.
"הו,תודה לאל. כבר נורא דאגתי." אמנדה נכנסת לחדרי ואז לחדר הרחצה. אני הולכת אחריה ומנסה להבין מה היא עושה.
"מה את עושה?" אמנדה פותחת את הברז של האמבטיה ואז זורקת לתוכו כל מיני דברים קטנים שאני לא מבינה מה זה. "‏מכינה לך ‏אמבטיה חמה. לכי בינתיים אל חדר האוכל,שמתי לך על השולחן הגדול משהו לאכול" הבטן שלי רק שמעה אוכל והיא ישר עושה רעשים. "אוקי.תודה"
אני יוצאת מהחדר ויורדת לקומה למטה.
כשאני מגיעה לשם,אני נעצרת במקום.
הוא פשוט לא יאומן.
רפאל יושב ‏בקצה של השולחן ושותה וויסקי.
כשהוא סוף סוף קולט אותי,הוא קם מהכיסא ומתקדם לעברי.
דפיקות ליבי התחילו לנועה במהירות.
אך לקחתי צעד אחד אחורה ומרימה את ידי באוויר. "לא. אל תתקרב אלי" לקחתי עוד צעד ומתכוונת לצאת משם, אך בדיוק שאני עושה את זה.
יד חזקה וגדולה אחזה בזרועי ומשכה אותי בחזרה לאחור, אליו.
שמתי את יד על חזהו של רפאל לפני שהפנים שלי ‏יפגעו בו.
ניסיתי להשתחרר ממנו אך הוא שם את ידיו מאחורי גבי ולא נותן לי לזוז.
"למה? מה אתה רוצה ממני?!" אני חובטת לו על החזה. "פשוט תשחרר אותי! אם אתה לא רוצה אותי וזהו!" אני חובטת חזק יותר אך זה לא מזיז לו.
מבטו נשאר אדיש וקפוא,כאילו אני לא ‏קיימת בשבילו.
"את צריכה לאכול משהו" הוא אומר בקול עמוק.
"אני לא" אני מנסה שוב לדחוף אותו אך הוא לא זז.
"רפאל!"
"דריה" הוא עונה בקול אדיש.
אוף,אני רוצה להרביץ לו.
"תשחרר אותי!" אני צורחת חזק יותר.
רגע אחד אני צמודה לגופו החם ורגע אחר אני יושבת על השולחן,והוא ‏כולא אותי בין זרועותיו.
אני בולעת רוק ומרימה את עיני לעיניו.
עיניו חודרות אל הנשמה שלי.
"אני לא יודע מה הבעיה שלך,אבל עד שלא ‏תהיי אשתי. מותר לי לזיין את מי שאני רוצה" עיני נפערות מהלם.
עד כמה הוא יכול להיות אכזר?
אבל אם ככה הוא רוצה,בסדר. ‏שתיים יכולים לשחק במשחק הזה.
"אוקי. אז זה אומר שגם אני יכולה להזדיין עם מי שאני רוצה,כן? כן, יופי תודה" אני מנסה להזיז אותו אך הוא מתקרב אלי יותר עד שפניו נמצאים סנטימטרים ‏בודדים מפני.
המבט שלו רצחני ועיניו עולות ‏בלהבות. "את שייכת לי. את שומעת. אף אחד לא יגע בך" ‏לסתו מתהדקת.
עוד שנייה היא נשברת לשניים,מרוב שהוא לוחץ אליה.
הוא חי בסרט אם הוא חושב שאני שלו.
"אני שייכת לעצמי. אז אני ‏אחליט מי יגע בי ומי לא" הנחיריים שלו מתרחבים מהכעס שנובע ממנו.
"אני לא חושב,מיו אנג'לו" לפני שאני מספיקה לחשוב בכלל,שפתיו נוחתות על שפתי.
פאק,הוא פשוט טורף אותי אך גם אני אותו.
למה זה כל כך טוב.
אני תופס בעורפו ומעמיקה את הנשיקה.
רפאל תופס בשערי ומתקרב יותר קרוב אלי.
הנשיקה ‏הזאת קשוחה ותובענית.
אף אחד לא נישק אותי ככה,פאק.
על מי אני עובדת אף פעם לא נישקתי בכלל מישהו.
שיט,רק עכשיו אני קולטת שרפאל הוא הנשיקה הראשונה שלי.
רפאל תופס מתחת לירכי ומרים אותי עד שהרגליים שלי כולאות אותו.
"פאק,מיו אנג'לו" הוא ממלמל על צווארי ומחלק שם נשיקות.
ראשי עף לאחור ו‏מאפשר לו גישה יותר טובה.
מה לעזאזל קורה פה?!