צלילי המאפיה: קולה של דריה. ספר ראשון.

פרק 39

רפאל

אני עדיין מנסה ‏לעכל את מה שדריה שסיפרה לי לפני שבוע.
הבן זונה הזה פגע בה יותר ממה שחשבתי, הייתי צריך להרוג אותו מזמן אך משהו בתוכי אומר לי לשמור אותו עדיין בחיים ‏ותחושת הבטן שלי אף פעם לא טועה.
אבל הוא ‏ישלם על זה אני אדאג לזה שהמוות שלו יהיה איטי ואכזרי מאוד.
‏אני התענג מכל צרחת וכאב שיצא מפיו.
"זה נראה לך טוב?" קולו של פיירו מוציא אותי ממחשבותי.
אני מחזיר עליו מבט ורואה שהוא מחזיק שקית לבנה שקופה.
"מה שונה בזה?" אני שואל אותו.
"לא יודע משהו מרגיש לי לא בסדר. זה הגיע אתמול מניו-יורק,אחד החיילים אמר שהוא ראה משהו כחול באחד השקיות" אני מרים עליו גבה ולא מבין למה הוא מתכוון.
"משהו כחול? מה זאת אומרת?" פיירו מושיט לי את השקית הקטנה,אני לוקח אותו ממנו.
אני מוצאי את סכין שלי ,נועץ את הלהבה באמצע השקית ופותח אותה.
כל הסמים ‏מתפזר על הרצפה,עד שנשמע חבטה כאילו משהו נפל על הרצפה.
אני מתכופף ורואה משהו כחול שנראה כמו יהלום קטן.
למה יש בטוח הסחורת שלי יהלומים?
מה זה החרא זה?
"מה זה?" פיירו שואל.
אני מתרומם ומראה לו את היהלום.
"יהלום? למה שהיה בתוך הסמים יהלום?"
זה מה שאני מנסה לדעת.
אני חושב בראש.
"תקרא לדרק ותגיד לו לבוא לפה לבדוק את ‏העניין" דרק הוא אחד מאנשי והוא יהלומן.
אני רוצה הוא יבדוק לי את היהלומים האלו ‏ אם הם אמיתיים.
פיירו מוציא את הטלפון שלו ומחייג לדרק.
בדיוק שפיירו מתרחק,הטלפון שלי מתחיל לצלצל.
אני מוציא אותו מהכיס,רואה את שמו של רודריגו על ‏צג,אני עונה.
"רפאל,אתה צריך לחוזר הביתה"
ליבי מתחיל לפעום במהירות בגלל קולו.
הוא נשמע לא טוב וזה לא מתאים לרודריגו.
"מה קרה?"
"דריה ‏התעלפה אבל ‏הזמנתי את הרופא,הוא אמור ‏להגיע בזמן הקרוב" דריה התעלפה?
מה קרה לעזאזל?
"אני בדרך" אני מנתק את השיחה ויוצא מהר ‏מהמחסן,בזווית העין אני רואה את פיירו ממהר אחרי.
"מה קרה?"
"דריה התעלפה. אני חוזר הביתה" פיירו מהנהן וממהר לשבת במושב הנהג.
‏רעיון מצוין, ‏עדיף שהוא יסע.
אנחנו נכנסים למכונית ויוצאים משם.

🎼🎼🎼🎼🎼🎼🎼🎼

"איך היא?" אני שואל את הרופא שבדיוק יצא מחדר שלנו.
"מיס ונטורה,יש ‏וירוס בגרון. ‏נתתי לה את אנטיביוטיקה,זה אמור לעזור לה ‏להרגיש יותר טוב"
וירוס?
מאיפה זה יגיע עכשיו?!
אני מודה לרופא ונכנס להחדר שלנו.
דריה שוכבת במיטה ונראית חיוורת מאוד.
אני מתיישבת לידה,מלטף את ראשה ‏בעדינות,עיניה של דריה נפקחות והיא מסתכלת עלי.
"היי" קולה חלשה.
"איך את?" דריה מנסה להתרומם אך לפי הפרצוף שהיא עושה זה כואב לה מאוד,אני עוזר לה ‏להישען על חזי.
"קצת יותר טוב. ‏סליחה שהפרעתי לך בעבודה" לחשה.
אני נושק למצחה ומקרב אותה יותר אלי.
"את אף פעם לא מפריעה לי,מיו אנג'לו" דריה מניחה את ידה הקטנה על חזי מעל הלב שלי.
"אני אוהבת אותך" לחשה מאוד בשקט.
גופה רותח אך היא רועדת כאילו קר לה נורא. אני תופס בשמיכה ומכסה את שנינו בה.
"גם אני אותך,מיו אנג'לו"
אחרי כמה דקות הנשימות שלה נרגעות והיא נעשית רגועה.
היא נרדמה בין זרועותי.
אני לא אוהב לראות אותה סובלת כל כך.
‏איך לעזאזל היא נהייתה חולה?
‏אם הייתי יכול להגן עליה מהמחלות האלה הייתי עושה הכל בשבילה.