צלילי המאפיה: קולה של דריה. ספר ראשון.

פרק 47

דריה

אני נעולה כבר כמה שעות בחדר הזה,אני מנסה להבין למה אני פה,אבל שאני חושבת על זה משהו מרגיש לי מוכר אצל גיירמו הזה.
אבל אני לא יודעת למה.
כן שמעתי על השם שלו,אבל זה לא רק זה.
איך שהוא מסתכל עלי,הרגיש לי כאילו הוא מכיר אותי ולא סתם מכיר אלה את אותי ‏אמיתית.
אבל איך?
אני מרגישה שאני מפספסת פה משהו.
מנעול נפתח,המחשבות שלי נעצרים מיד.
אני מתרוממת מהכורסה,בכניסת להחדר עומדת בחורה צעירה,לבושה מדים של משרתת.
"אדון אציו. רוצה ‏תצטרפי אליו לארוחת ערב" אומרת הבחורה.
למה הוא רוצה שאני אוכל איתו?
הוא רוצה ‏להרעיל אותי?
לא אין מצב, אני לא הולכת.
"‏תגידי לו שאני לא מעוניינת"
הבחורה נכנסת אל החדר ונעמדת מולי.
"‏אני מצטערת מיס, ‏אבל האדון אציו ‏אמר לי ‏בפירוש להביא אותך" לפני שאני ‏מספיקה להתנגד לה,היא אוחזת במפרק ידי ומושכת אותי אחריה.
"היי! מה את חושבת שאת עושה?! זה כואב!" אני מנסה להשתחרר מאחיזה שלה אך היא מהדקת אותה.
למה הבחורה הזאת כל כך חזק?
מה היא ‏פאקינג אכלה יום?
אחרי כמה דקות אנחנו נעצרות מול שתי ‏דלתות גדולות וחומות.
"שיהיה לך ‏בתיאבון" אומרת הבחורה ומשחררת את מפרקי.
כשהיא נעלמת כאילו היא לא הייתה,הדלתות נפתחות וגיירמו נעמד מולי.
החזה הרחב שלו ‏מותח את חולצת הכפתורים שהוא לובש ומבטו קר כל כך.
אני בולעת רוק ומחכה לראות מה הוא יעשה.
הוא מושיט לי את ידו כאילו הוא רוצה שאני האחוז בה אך אני רק מסתכלת עליה.
"יד" הוא מצווה.
רק בגלל שאני מפחדת ממנו,הנחתי את ידי בידו
וזה ממש ‏הפתיע אותי כמה כף ידו הייתה חמה ונעימה.
הוא אחז בידי והובל אותי אל שולחן האוכל הגדול.
הוא הזיז בשבילי את הכיסא בקצה אחד של השולחן,התיישבתי והוא הלך לשבת ‏בקצה השני.
‏כשהוא מתיישב,נכנסות שתי בחורות שבידיים שלהם צלחות עם שתי סטייקים גדולים,אחת מהן מהניחה מולי צלחת ‏והשנייה שמה לגיירמו.
אחרי שאנחנו מתחילים לאכול אני כבר לא יכולה להחזיק את מה שיש לי בבטן.
"איך אני יכולה ‏להאמין לך שאתה יכול להחזיר אותי ללהקה שלי?"  גיירמו אניח את המזלג שלו ליד הצלחת והרים את מבטו אלי.
"ברגע ‏שתחתמי על טופס גרושים, את ‏‏תהיי חופשיה"
למה הוא רוצה כל כך שאני התגרש מרפאל?
למה הוא בכלל שונא אותו?
גם אם הייתי רוצה לעשות את זה,רפאל בחיים לא ‏יסכים לזה.
אבל אני לא רוצה כי אני עדיין פאקינג אוהבת אותו וזה דפוק.
אני אמורה לשנוא אותו, אחרי מה שהוא אמר לי.
כאילו אני כן קצת,אבל יותר כועסת.
אני לא הולכת לסלוח לו בקלות זה בטוח .
"אז אם אני יסכים לזה. אתה אומר שאני אהיה חופשיה שוב?"
גיירמו מתרומם מהכיסא,מתקרב אלי ותופס בסנטרי.
"בהחלט,פרינצ'יפסה"

🎼🎼🎼🎼🎼🎼
רפאל

שפשפתי את העיניים מאחורי המשקפיים. המילים על המסך היו מטושטשות, הגוף שלי כבר היה עייף מכדי להתרכז. נאנחתי ולקחתי לידי את הוויסקי שלי. עברו פאקינג שלושה ימים ודריה עדיין לא זזה מטירה ‏המסריחה של אציו.
איך אני יודע את זה,כי דריה נועדת את הצמיד שנתתי לה ויש עליו מכשיר מעקב.
אני לא יודע מה הוא מתכנן אבל אני הולך להיות מוכן לזה.
בגלל כל הבלאגן הזה התחלתי לשתות יותר מהרגיל,כדי לעמעם את הכאב שהעיק לי על החזה.
בשני הלילות האחרונים קרסתי  למיטה שיכור לגמרי והצלחתי לישון כמה שעות.
פיירו ישב בפינה עם הטלפון שלו והעמיד פנים שהוא מתעלם ממני, כשלמעשה הוא השגיח עליי בשבע עיניים.
הוא עדיין ‏פאקינג כועס עליי על איך שהתנהגתי לדריה והוא צודק לגמרי.
הייתי ‏אידיוט.
קראתי את המספרים על המסך שוב, בניסיון להוכיח שאני עדיין שולט ‏בפמילייה שלי. "אתה באמת לא הולך לחפש אותה?" פיירו נהם. 
"אני עוקב ‏אחרי הצמיד שלה" הוא לא הגיב.
אני לוקח שוב את הוויסקי שלי אך מרגיש את מבטו של פיירו עלי.
"מה?"
פיירו נעמד מול השולחן שלי ואמר,"עבר שלושה ‏ימים,רפאל. אבל אתה פשוט יושב פה ‏כאילו אשתך לא נחטפה" קולו נוטף זעם.
למה הוא ‏עצבני כל כך? אני זה שאמור להיות עצבני פה.
הטחתי את הכוס בחזרה אל השולחן וקמתי. "‏מה אתה מצפה שאני אעשה,לעזאזל?! אני מחכה שהוא ‏יוציא אותה משם!"
"אנחנו ‏פאקינג הפמילייה! למה שלא נעשה לו ‏מערב על הבית שלו?" אני מעביר את היד בשערי.
איך אני לא חשבתי על זה?
זה יכול לעבוד,אבל שהוא לא היה בבית.
ברגע שהוא יצא משם אנחנו ‏נכנס.
"נעשה את זה. אבל ברגע שהוא יצא מהבית. ככה שהוא לא היה מוכן לזה"
פיירו מהנהן.
אני בא לקחת אותך,מיו אנג'לו.