צלילי המאפיה: קולה של דריה. ספר ראשון.

פרק 2

רפאל

אני ‏הרצח את גיירמו אציו. הוא שוב ‏מתעסק לי עם הסחורות. ‏הסחורה ששלחתי לדונטלו לוצאטי ראש המאפיה של ‏ניו-יורק לא יגיע אליו בכלל בגלל שגיירמו אציו ‏והחליט לדחוף את האף שלו ‏ולגנוב לי את הסחורה בדרך לניו-יורק. הוא אחד האויבים הכי גדולים של הפמליה. והוא לא ירגע עד שהוא ישמיד את כולנו. אך אני לא הולך לוותר לו בכזאת קלות. אני ודונטלו כבר שנים בשלום ושנינו שונאים את גיירמו. אז אנחנו ‏מתכננים משהו מאוד גדול לבחור. "אתה עדיין עובד" קולו של פיירו נכנס לאוזני. "אני תמיד עובד,פיירו" אני עונה בלי רגש. "פאק, לא צריך את איש הקרח" הוא מתיישב מולי ושם כוס וויסקי ליד המחשב שלי. "קח תשתה משהו" אני מרים את הכוס ולוגם ממנה עד הטיפה האחרונה. "תודה" אני ממלמל לעברו. "בטח. מתי אתה רוצה לצאת לפגישה של טיאגו" טיאגו הוא אחד הבכירים שלי והכי ‏נאמן אליי.
אנחנו תמיד נפגשים בימי רביעי אצלו לערב פוקר וקצת ‏להשתחרר מהחיים שבחוץ. "אפשר עכשיו" אני קם ולוקח את הז'קט שלי מהכיסא ולובש אותו.
שאנחנו מגיעים למכונית,חואן כבר מחכה לנו ‏במושב הנהג. "איפה רודריגו?" פיירו נכנס ומתיישב לידי. "הוא אמר שהוא יחכה לנו שם" אני מהנהן ומסמן לחואן שהוא יכול להתחיל לנסוע.

......

"נו מה קורה היום? אתה מפסיד לנו בכוונה,פיירו?" צוחק רודריגו.
פיירו מחייך חיוך זדוני. "אולי יש לכם מזל היום. אני לא יודע" פיירו מושך כתפיים.
אחי ‏מתכנן משהו,זה לא רגיל שהוא מפסיד בפוקר.
"אוקיי, אני שם הכל" אומר טיאגו. "גם אני" מצטרף אליו רודריגו.
אני נשען לאחור וזורק את הקלפים שלי על השולחן. "אני בחוץ" פיירו מחייך אלי ושם את כל הכסף שלו בפנים. "תראה לנו" אומר טיאגו. פיירו פותח את הקלפים ועיניים של טיאגו ורודריגו יוצאת ‏החוצה ורוב הלם. "זה לא יכול להיות. איך יש לך צבע מלא" אומר רודריגו.
פיירו מחייך להם חיוך גדול ומרוצה. "תודה לכם אנשים טובים" הם צוחקים ומרים את הכוסות שלהם.
"אני הולך לשירותים" אני קם והולך לכיוון המסדרון.
ברגע שאני מגיע לדלת השירותים אני נעצר במקום ברגע שאני שומע קול שר.
הקול הזה,הקול שרודף אותי כבר שש שנים בחלומות שלי.
אני הולך אחרי המוזיקה עד שאני מגיע לדלת פתוח ורואה ילדה קטנה יושבת על המיטה וברקע שיר רוק עם הקול הכי יפה בעולם.
"מי שר את זה?" אני ‏מסתכל על המערכת המוזיקה. צעקה ‏נפלטת מפיה של הילדה ועיני נפערות. "א-מממ...,רוקס-מייק" אומרת הילדה בגמגום. "לא. מי זאת ששרה את השיר" אני דורש לדעת. "ד-דריה מוריס" דריה מוריס אז זה השם שלך.
הבחורה הקטנה מהבמה במועדון שלי,זאת את?
"מה את יודעת עליה?" אני לא יודע מה אני רוצה מהבת של טיאגו אבל יש לי הרגשה שיש לה מידע קטן בשבילי.
היא נראית מפוחדת מאוד.
יש לה סיבה טובה מאוד כי היא יודעת שאני הוא הקאפו שלה. "היא אמורה להגיע לאס ‏וגאס בעוד יומיים ‏לסיבוב הופעות" היא אומרת בלחש. האחר זה אני יוצא מהחדר וחוזר לחדר העבודה של טיאגו. "למה לקח לך כל כך הרבה זמן?" שואל פיירו. "בוא,אנחנו הולכים" אני אומר והולך ישר למבואה. "מה,מה קרה?" אני לא עונה לו ויוצא מהאחוזה של טיאגו.

.......

אחרי שהצלחתי ‏להעיף את פיירו חזרה לאחוזה שלו,אני ‏עלתי בחזרה לחדר העבודה שלי.
ברגע שישבתי בכיסא פתחתי את המחשב ורשמתי בגוגל את השם,דריה מוריס.
היו לפחות מיליון משהו תוצאות. היא סולנית בלהקה שלה,רוקס-מייק.
הם חמישה חברים בלהקה.
היא בת 23,נולדה בלאס ‏וגאס.
בעיר שלי.
יש לה ‏אח תאום,טום מוריס. הוא מנגן על גיטרה בס ולפי מה שאני רואה הוא עושה לה המון שטויות ובעיות.
תפסו אותו יוצא מהמלון מלפני שבוע עם שלושה בחורות ובקבוק וודקה ביד אחת,באור יום.
אח שלך זיין לא קטן,אה.
לא כאילו שאתה מלאך,רפאל.
‏אתה כן קראו על אחד אבל אתה לא באמת כזה. אני מזכיר לעצמי.
אז זה מה שעשית כל ‏השנים האלו. ‏ ‏
אני פותח תמונה שלה והיא פשוט ‏יפיפיה אמיתית.
אז היא הייתה בלונדינית קטנה עם עיניים כחולות וגדולות.
אני בחיים לא ‏אשכח איך הסתכלה עליי באותו יום במסדרון ההוא.
היא נראתה כל כך ‏תמימה וכל כך קטנה.
היום היא נראית שונה ‏חיצונית אך אני עדיין יכול לראות את התמימות שבה.
שערה עדיין בלונדיני אך יש גוונים שחורים בשערה.
יש לה ‏גם פירסינג בטבור ובאוזניים.
צבע עורה בהיר,מעניין איך הוא ‏ירגיש מתחת ‏לאצבעותי.
פאק,מה נסגר איתי?
אני ‏פאקינג גדול ממנה בשבע שנים.
אני סוגר את המחשב ‏ומחליט שהגיע הזמן ללכת לישון.