צלילי המאפיה: קולה של דריה. ספר ראשון.

פרק 50

דריה
כאב ראש גורם לי להתעורר,פקחתי את עיניי וישר הסתכלתי על התקרה הלבנה.
תקרה שלמדתי לזהות אותה בכל שנייה ביום,אני בחדר שלנו,לא סליחה. בחדר שלו.
אני רוצה להרים את ידי בשביל להסתיר את קרני שמש מעיניי אך אני מרגישה לפתע חום גוף מחזיק בכף ידי,מבטי עף ישר לשם ואני רואה את רפאל מחזיק בה וראשו מונח על הכרית.
פשוט מצויין,אני מגלגלת את עיניי ומשחררת את ידי לאט מידו.
כשהיא חופשיה,אני יוצאת מהמיטה והולכת ישר אל הדלת.
"מה את עושה?" קול צרוד מקפיץ אותי אך אני לא מסתובבת אליו.
אני פותחת מהר את הדלת ויוצאת מהחדר בריצה,אין לי את הכוחות להתמודד איתו עכשיו.
"דירה!" הוא קורא מאחורי,אבל אני ממשיכה לרוץ עד שאני מגיעה אל החדר הישן שלי.
אני באה לסגור את הדלת אך כף רגלו עוצרת את הדלת מלהיסגר.
זזתי אחורה כשבדיוק רפאל הזיז את הדלת ונכנס לחדרי.
"מה יש לך,לעזאזל?" הוא מרים את קולו ‏ומתקדם לעברי.
הרמתי את ידי לעברו,"אל ‏תתקרב אליי! שלא תעז!" מבטו נראה אבוד והוא לא יודע מה לעשות.
יופי זה מגיע לו.
אמרתי לו שאני לא אסלח לו על זה.
"מיו אנג'לו..." הוא התקרב עוד צעד אך אני לוקחת צעד אחד לאחור,"שלא תעז לקרוא לי ככה יותר! אני כלום בשבילך,זכור!" צעקתי עליו והצבעתי על הדלת.
"צאי מפה,עכשיו!!" רפאל מעביר את ידו בשערו בתסכול.
מצויין תסבול כמו שאני סבלתי.
"דריה,בבקשה. רק תני לי להסביר..."
"לא! עוף.עכשיו!" לבסוף הוא מהנהן ויוצא מהחדר.
כשהדלת נסגרה,רגליי ‏מתחילו לרעוד ואני ‏מתמוטטת על הרצפה כשידיי מכסות את עיניי ובוכה בקול.
עשית את הדבר הנכון דריה.
הוא לא שווה את הדמעות אלה,הכל ‏בהאשמתו.
‏הוא קרא לך פאקינג זונה.
תזכרי את זה תמיד.

🎼🎼🎼🎼🎼🎼🎼

רפאל

‏דפקתי הכל.
איך אני גורם לה לסלוח לי שוב?
למה הייתי כזה מטומטם?!
איך יכולתי לחשוב שהיא תבגוד בי.
‏ובגללי היא נחטפה.
אני לוגם מהוויסקי,ממשיך להביט על מסך של המחשב,בלי לעשות כלום.
"רפאל..." קול נשי גורם לי להרים מבט.
אמנדה נעמדת מולי עם מגש בידייה.
‏אפילו לא שמעתי אותה נכנסת לחדר עבודה.
"היא לא נגעה באוכל שלה כבר שבוע,אני מתחילה לדאוג" גם אני,תאמיני לי.
‏אני אפילו לא מעיז לחזור לחדר שלנו כי לסדינים יש את הריח שלה וזה ‏משגע אותי לדעת שהיא קרובה אליי אבל אני לא יכול לגעת בה.
אני מתרומם,עובר את השולחן ולוקח את המגש מהידיים של אמנדה.
"‏אני אנסה לעשות משהו" אמנדה מהנהנת ונותנת לי לעבור.

כשאני מגיע אל הדלת שלה,אני דופק פעם אחת ואז פעמיים אבל אין מענה.
"דריה?" לא נשמעה אפילו תזוזה.
אנחתי את המגש ליד הדלת ודפקתי שוב.
אחזתי ‏בידית וסובבתי אך הדלת הייתה נעולה,"לך מפה" קולה הצרוד של דריה נשמע מעבר לדלת.
‏היא בכתה?
ברור שהיא בכתה ,אידיוט.
"דריה את חייבת לאכול משהו"
"אני לא חייבת כלום. לך מפה"
נאנחתי ועברתי יד בשערי.
"דריה, ‏אני אעשה כל מה שתרצי רק בבקשה תצאי מהחדר ותוכלי משהו" הדלת נפתחת לאט כשעיניה היפות של דריה מסתכלות עלי.
עיניה אדומות מרוב בכי ושפתיה יבשות.
היא נראת חיוורת מאוד והיא גם רזתה המון.
"כל דבר?" לחשה.
"כל דבר ‏שתרצי"
היא פותחת עוד יותר את הדלת.
"‏אני רוצה לחזור להופיע"
"דריה..." היא באה לסגור שוב את הדלת אך שמתי את ידי עליה ועצרתי אותה.
"בסדר. בסדר. מתי את רוצה לחזור?"
‏דריה משלבת את זרועותיה על חזה.
"‏אני צריכה לדבר עם ג׳ק בקשר לזה ואז אני ‏אדע" הנהנתי.
"‏אבל רק עם פיירו או רודריגו ‏הלכו איתך" היא מהנהנת ובאה שוב לסגור את הדלת.
"דריה" היא עצרה.
"‏בואי לאכול איתי ארוחת ערב"
"אוקי. ‏תן לי להתקלח קודם ואז אני ארד למטה" הנהנתי שוב והיא סגרה את הדלת.
‏לפחות אנחנו מתקדמים במשהו.

🎼🎼🎼🎼🎼🎼
דריה

"‏זה חדשות מדהימות,דריה. ‏את יכולה לחזור כבר מחר מצידי" אומר ג׳ק.
"מושלם אני יבוא" ג׳ק מגחך.
"‏זה כל כך מושלם. הזמרת שלי סוף סוף חוזרת" חיוך נמרח על שפתיי.
"‏גם אני התגעגעתי מאוד ,ג׳ק" הוא צוחק.
"‏חכי שאני אספר את זה לכולם הם לא יאמינו"
"‏לא, לא. אל תספר עדיין כלום אני רוצה שזה יהיה ‏הפתעה"
"בסדר. ‏נתראה מחר ,זמרת רוק" צחקתי וניתקתי את השיחה.
קמתי מהמיטה,הלכתי להתקלח ו‏נשארתי זמן רב מתחת למים החמים.
‏אני לא הולכת לפספס את הזדמנות הזאתי, ‏עכשיו אני אראה לו מי הבוס פה הוא לא יכול יותר להחליט עליי,הוא איבד את זה.

אני מגיעה אל חדר האוכל,רפאל כבר יושב ליד השולחן וזרועותיו ליד הצלחת.
אני מתקדמת לכיסא בצעד השני,הכי רחוק ממנו.
"בואי שבי לידי" אני מביטה בו בכעס.
"בסדר. איך שאת רוצה" אני מהנהנת ויושבת על הכיסא.
אמנדה נכנסת,מניחה מולי צלחת מלאה באוכל.
"טוב ‏שחזרת עלינו בריאה ושלמה,קטנטונת" אני מחייכת אליה חיוך אוהבת.
"תודה"

כל הארוחה אנחנו לא מוצאים ‏אגת מהפה.
אך לבסוף אני מחליטה שוברת את השתיקה.
"אני חוזרת מחר ‏לניו-יורק" רפאל מטיח את המזלג שלו על השולחן ומביהל אותי.
"מה? למה כבר מחר? אני צריך עוד לדבר על זה עם החיילים"
אני מושכת כתפיים ואומרת, "אז ‏תדבר איתם, אני עוזבת מחר"
"מיו אנג'לו..."
"מה אמרתי לך על השם הזה!!" עכשיו אני מתחילה לכעוס שוב.
הוא אומר ‏שהוא יעשה כל מה שאני רוצה.
אז למה הוא עוד פעם חייב לריב איתי?!
רפאל קם,מתקדם אלי,מזיז את הכיסא שלידי ומתיישב עליו.
"אני רק רוצה לדעת שאת ‏תהיי מוגנת שם. ‏הרגע חטפו אותך,דריה. ‏תני לי קצת זמן."
"יש לך עד מחר" אני מזיזה את הכיסא וקמה.
"תקשיבי, אני לא יהיה שם איתך ‏ואני רק רוצה לדעת שהכל יהיה בסדר איתך"
"‏בסדר,הבנתי את זה. ‏אז תדבר עם כמה חיילים ותשלח אותם איתי וזהו"
אני באה לעבור על פניו אך רפאל תופס בזרועי ואני מביטה לעבר החיבור ‏בינינו.
‏הוא אפילו עדיין לא אמר לי סליחה על מה שאמר לי לפניי שלושה שבועות והוא עוד מרשה לעצמו לגעת בי.
ממש לא.
אני מעיפה את ידו ממני כאילו נשרפתי ממנה ועוברת על פניו.
"‏אכלתי. ‏ביצעתי את המשימה שלי בעסקה הזאת תבצע את שלך"
ויצאתי משם בראש מורם.