צלילי המאפיה: קולה של דריה. ספר ראשון.

פרק 42

רפאל

"איפה היא?!" אני דוחף אנשים וצורח עליהם לזוז לי ‏מהדרך.
כשאני רואה את פיירו,אני תופס בחולצה שלו ומקרב אותו עלי.
"נתתי לך משימה אחד! רק לשים עליה עין! איפה היא לעזאזל?!" פיירו דוחף אותי ומסדר את חולצתו.
"אני פאקינג לא יודע. היא ‏הייתה פה לפני דקה ופשוט נעלמה." דם שלי עולה עם כל שנייה שעוברת.
‏חום השתלט על גופי.
"דריה!!"
‏בזוית עין אני רואה אנשים מרימים את הטלפונים שלהם ומתחילים לצלם. "‏תוציאו מפה את כולם! תסגרו את מועדון עכשיו!!" אני צועק על החיילים שלי.
אני ממשיך לדחוף את אנשים עד שאני מגיע למסדרון של השירותים.
אני שומע פתאום בכי ובלי לחשוב פעמיים אני רצה אל ‏הרעש.
כשאני מגיע אני רואה את דריה יושבת על הרצפה כשזרועותיה סביב הרגליים שלה שצמודות לחזה.
אני נופל על ברכיי מולה.
למה היא בוכה?!
‏מי ‏פאקינג גרם לאשתי לבכות?!
"מיו אנג'לו?" אני לוחש בקול צרוד.
דריה מרימה את מבטה כשדמעות יורדות מעיניה היפות.
כשהיא קולטת שזה אני,היא מתרוממת וכורכת את זרועותיה סביב צווארי.
אני מחבק אותה והיא קוברת את ראשה בחזי.
"רפאל..." קולה רועד מרוב בכי.
"מה קרה? למה את בוכה?" אני מלטף את ראשה ונושק לה.
ליבי קצת נרגע אך משהו פה לא בסדר.
"אני רוצה הביתה" אני מרים אותה בזרועותיי ונושא אותה מחוץ למסדרון.
פיירו ועוד כמה חיילים שלי מחכים לי בחוץ.
"איפה היא הייתה?" פיירו שואל ושולח מבט דואג לעבר דריה.
פניה של דריה מוסתרות על יד חזי.
משהו קרה,זה בטוח.
דריה בחיים לא מסתתרת,היא בחורה חזקה וזה עוד אחד ‏מסיבות שהתאהבתי בה.
"במסדרון" אני עונה בכעס.
אני יוצא מהמועדון ומסמן לחייל שליד הרכב שלי לפתוח את הדלת.
חייל פותח את הדלת האחורי של הרכב,אני נכנס פנימה עם דריה כשהיא עדיין בחיקי.
"תפגוש אותי מחר במשרד שלי" אני מורה לפיירו.
פיירו מהנהן וסוגר את דלת המכונית.
"את רוצה להגיד לי מה קרה?" אני לוחש לה.
דריה מנענעת את ראשה ופשוט שותקת.
זה מעצבן אותי אבל אני מנסה לא ‏להקשות עליה עוד יותר.
היא תספר לי.

🎼🎼🎼🎼🎼🎼🎼
דריה

כשאני פוקחת את עיניי בבוקר רפאל כבר לא לידי,אני קמה לישיבה ופשוט בועה באח שמולי.
אני מרימה את אצבעותי אל שפתיי ונוגעת בהן.
מי הוא היה? למה הוא נישק אותי ככה,כאילו אני שלו?
ולמה אני לא מפסיקה לחשוב עליו?
עברו יומיים מאז שזה קרה,רפאל ניסה להוציא ממני מידע על מה שקרה לי אך עדיין לא הייתה מסוגלת לספר לו.
אפשר לומר שבקושי דיברנו בכלל ביומיים האלו.
הוא עצבני ואני מבינה את זה לגמרי.
‏אני הבטחתי לרפאל שאני לא אסתיר ממנו דבר,אבל איך אני מספרת לו כזה דבר ?
אני באמת רוצה,אבל משהו עוצר אותי ואני לא יודעת למה.
אני קמה מהמיטה,מתקדמת לעבר חדר אמבטיה,פותחת את הברז באמבטיה עד שהוא התמלא ובזמן הזה  אני אצחצח שיניים.
כשאני בתוך המים החמים אני מרגישה קצת יותר רגועה,אני עוצמת עיניים ומניחה את ראשי לאחור.
אני חייבת לספר לרפאל,כן נכון. הוא בעלי ויכול להיות שהוא מכיר את הבחור הזה,אבל אני לא רוצה להיות קשורה לענייני העבודה שלהם,אם הם מכירים אחד את השני זה רק יכול להוביל לדבר אחד, אויב.
אני לא שייכת לעולם שלהם,כן אני אשתו של הקאפו אז מה,אני אף פעם לא רציתי את זה.
אבל אני כן אוהבת את רפאל בכל ליבי ואני תמיד היה ‏לצידו לא משנה מה.
"דריה?" קולו של רפאל נשמע מחדר.
אני פוקחת את עיני.
"אני פה!" אחרי כמה רגעים רפאל נכנס אל החדר כשהוא רק לבוש במכנסיי ‏טרנינג.
"אתה לא בעבודה?" אני נשענת על סף האמבטיה ומסתכלת עליו.
בעלי כל כך מושך ו‏פאקינג כל כך שרירי.
בא לי ‏ללקק את ‏הקוביות שלו כמו שוקולד,פאק.
"את מביטה בי כאילו בא לך לטרוף אותי" רפאל נשען על משקוף שזרועותיו משולבות על חזהו והוא נראה משועשע מאוד.
אני מחייכת אליו חיוך ‏תמים.
"אני לא יודעת על מה אתה מדבר" אני חוזרת לשכב לאחור ולעצום עיניים.
עובר כמה שניות עד שאני מרגישה את הבל פיו ליד אוזני.
"אני חושב שאת כן יודעת,מיו אנג'לו" רפאל פתאום אוחז בסנטרי ‏ומטה את מבטי עליו.
אני אפילו לא מספיקה לפקוח עיניי כי רפאל כבר כובש את שפתיי.
הוא אוחז בעורפי ומעמיק יותר הנשיקה.
זה הגבר היחיד שאני ‏פאקינג אוהבת להתנשק ולא אף אחד אחר ‏מלבדו.
אני מתרוממת טיפה,חופנת את פניו ומנשקת אותו כאילו אני לא יכולה לחיות ‏בלעדיו.
טיפות נוטפות מזרועותיי אל חזהו הרחב ומדהים.
רפאל הפסיק את הנשיקה,חופן את פניי ומסתכל עלי.
"הארוחה בוקר מוכנה כבר בחדר האוכל,בואי" אני מהדקת את האחיזה שלי בו ולא מוכנה לשחרר.
"אולי עוד קצת?" אני עושה פרצוף חמוד ומתחנן.
רפאל צוחק,אוחז בזרועותי ומרים אותי מהאמבטיה.
"רפאל! אני הרטיב אותך. מה אתה עושה?!" הוא נושק למצחי ואומר,"‏תאמיני לי שאת יותר רטוב ממני ואני לא מדבר על זה שאת התקלחת עכשיו. הגיע הזמן לאכול,חרמנית קטנה שלי" אני מחייכת במתיקות ומהנהנת.
ואני בהחלט רטובה שם למטה.

🎼🎼🎼🎼🎼🎼

‏בארוחת הבוקר לא דיברנו בכלל, רפאל כרגיל היה בטלפון שלו בענייני עבודה ואני שיחקתי עם האוכל שלי.
אך בראש שלי הייתה רק המחשב אחת,אם לספר לו את מה שקרה לפני יומיים.
למה את כל כך מפחדת,דריה?
הוא בעלך.
הוא אמר שהוא תמיד יהיה שם בשבילך, אז מה הבעיה?
קדימה את יכולה לעשות את זה!
אני מניחה את המזלג ליד הצלחת ומרימה את מבטי אל רפאל.
"כן.נפגש שם.לא, רודריגו היה פה עם דריה. בסדר גמור." הוא ניתק את השיחה שלו,רפאל הרגיש את המבט שלי והוא מחזיר לי מבט.
"קרה משהו,מיו אנג'לו?"
אני בולעת רוק,עוצמת עיניים לכמה שניות ופוקחת שוב.
"כן. מתי אני חוזרת להופיע?"
מאיפה זה הגיע?
לא רציתי להגיד את זה.
רפאל ניגב את פיו בעזרת המפית והניח אותה על השולחן.
"אמרתי לך שאני צריך לחשוב על זה"
זרם הדם שלי מתחיל לעלות לי לראש.
הוא פאקינג מושך את זה כבר כמעט חודשים!
"אתה כל הזמן אומר את זה! מתי כבר תגיע להחלטה?!" אני מזיזה את הכיסא וקמה.
"דריה..." הוא מזהיר.
זה מוגזם כבר!
אני חייבת לחזור ‏לעניינים, הגוף והמוח שלי כבר לא יכולים להיות כאן יותר.
אני לבד כל היום ורק שהוא חוזר הוא מזיין אותי והולך למחרת לעבודה.
זין על זה!
"אתה כ—" צלצול טלפון קוטע את דברי.
כשאני מבינה שזה הטלפון שלי,אני מרימה אותו משולחן ורואה ש‏ג׳ק מתקשר אלי.
רפאל מתרומם,מזיז את הכיסא לאחור ומסתכל אלי.
"מי זה?" הוא שואל בקול עמוק.
אני לא עונה לו אך אני כן עונה לטלפון.
"‏ג׳ק?"
‏ג׳ק לא דיבר איתי מאז שעזבתי את הלהקה,זה לא מתאים לו להתקשר אלי אם זה לא דחוף.
"את בצרות,דריה"
מאיפה זה יגיע?!