השרשרת של השטן

פרק 32

בראד-
(עבר, גיל 13)

"ברי, מה אם לא יאהבו אותי שם?" מלאני שאלה בדאגה מחוץ לבית ספר שלה, היא עולה לכיתה א' היום וכולנו כאן איתה.
"כולם יאהבו אותך מל, אין לך סיבה לדאוג" אמרתי לה והתכופפתי כדי לחבק אותה.
"בראד צודק מל, כולם יאהבו אותך" סטיב אמר וחיבק אותה גם, נראה שהיא הולכת לפרוץ בבכי.
"מל את ילדה גדולה, הזמן עובר מהר וכשתגיעי לבית היום את תרצי לחזור לבית ספר" אמא אמרה לה וחיבקה אותה.
"אני לא מאמין שהילדה הקטנה שלי גדלה מהר כל כך" אבא חיבק אותה ומלאני הלכה לאחור.
"אבא דיי.. רק עכשיו אמא אמרה שאני ילדה גדולה" היא אמרה והביטה בבית ספר שלה, היא בת 6 עכשיו והילדה הכי מתוקה בעולם.
היא נכנסה בשערים של הבית ספר וכולנו נופפנו לה, היא נופפה בחזרה.
"ביי אבא, ביי אמא, ביי סטיב, ביי ברי" היא הורידה את היד ונכנסה לבית ספר.
"חבל שהיא לא נפרדה מאיתנו" אמרתי בציניות אחרי שהיא אמרה לכל אחד מאיתנו ביי אישית.
"אני אוהבת את כולכם כל כך" אמא אמרה לנו ואבא הנהן, אמא מאז ומתמיד רגשנית אבל תמיד אוהב אותה.
"איך הולך לכם בלימודים?" אבא שאל ואני וסטיב שתקנו, לא הולך לנו טוב.
לא בקטע של הלמידה, סטיב מצליח להתקדם מאוד בשיעורים כי הוא חנון ואני בקצב המדויק.
בקטע החברתי אף אחד לא מדבר איתנו, בהתחלה לא האמינו שאנחנו תאומים עד שהמורה אמרה.
"הכל בסדר אבא" סטיב אמר בחיוך למרות שהוא משקר, הוא רק לא רוצה להדאיג את ההורים שלנו.
הסתכלתי עליו במבט קודר, זה לא משנה.
לו יש אותי ולי יש אותו, זה כל מה שצריך.
יש לנו גם את אחותנו הקטנה וההורים שלנו, אני יודע שהם תמיד פה בשבילנו.

                                  ~

"הייייייי ברי" מלאני אמרה ונכנסה דרך הדלת של הבית ואמא מאחוריה, היא רצה לכיווני  וצחקתי.
"איך היה?" שאלתי אותה והיא הפילה את התיק על הרצפה.
"חרא!" היא צעקה בחיוך וסטיב נכנס, הפנים שלו התעוותו בהלם וגם של אמא.
"מל, אל תגידי את זה יותר" הזהרתי אותה והחיוך שלה ירד, היא עושה לי עיניי כלבלב עכשיו.
העיניים האלה יכולות לגרום לי לעשות כל מה שהיא רוצה.
"למה?" היא שאלה בתמימות והבנתי שהיא שמעה את זה מהכיתה שלה.
סטיב התכופף כדי להיות בגובה העיניים שלה, "זה משהו רע מל" הוא אמר לה והשפה שלה התחילה לרעוד.
"בואי מל.." קירבתי אותה אליי והיא הסתכלה עליי, "..את לא ידעת, אל תבכי" אמרתי לה בחיוך והשפה שלה הפסיקה לרעוד.
שמעתי בכי קטן וראיתי שאמא בוכה, "אמא את בסדר?" סטיב שאל אותה והיא מחתה את כל הדמעות.
"כן, אני בסדר. זה פשוט.. אתם כל מה שרציתי כל החיים שלי" היא אמרה ומלאני רצה לחבק אותה.
אני יודע שלאמא לא היה חיים קלים, היא ברחה עם אבא ואז הם הביאו אותנו.
היא אמרה שהיא תמיד רצתה משפחה משלה כי היא לא הרגישה שהיה לה משפחה מאז שנולדה.
"אני אוהבת אותך מל, את כולכם" היא אמרה לנו וניסיתי לרסן את החיוך שלי, היא אומרת את זה מלא ואני תמיד אוהב לשמוע אותה אומרת את זה.

בראד-
(עבר, גיל 15)

"אמא תרשמי אותי ל'פעילות גופנית' כבר!" התלוננתי לאמא ועקבתי אחריה כשהיא לובשת מעליה מעיל.
אבא החליט להפתיע אותה ושמר להם מקום במסעדה בשביל ארוחת ערב לבד, הוא אמר לנו על זה מאתמול, היה לי קשה לא לספר לה.
"לא בראד, דיברנו על זה. אני לא הולכת לרשום אותך לחוג שיש בו אלימות" היא אמרה ונתתי מכה לרצפה עם הרגל.
היא אמרה לי להגיד פעילות גופנית ולא הגנה עצמית כי היא לא אוהבת לשמוע על אלימות.
היא לא יודעת על מה שאני וסטיב עוברים בלימודים, ילדים שם מתנכלים אלינו יותר מחצי שנה, הם דוחפים אותי ואת סטיב, זורקים עלינו ניירות וצועקים עלינו בוז.
נמאס לי מזה.
אני רוצה להגן עליי ויותר מזה להגן על אח שלי.
זה התחיל בגלל שהילדים התחילו לקנא בסטיב, הוא מתקדם בחומר הרבה יותר מכולם והוא ממש חכם, המורה תמיד משבחת אותו מול כולם וזה גורם להם להתעצבן כי הם ילדים מפגרים.
אני וסטיב לא אומרים להורים שלנו כי אנחנו לא רוצים להדאיג אותם, אני יודע שאמא תהיה עצובה ממש אם היא תשמע על זה.
"אמא תפסיקי ללכת, תקשיבי לי" אמרתי לה כשהיא המשיכה להתקדם וירדה במדרגות, היא עצרה והסתובבה.
"בראד שלי, אתה לא צריך אלימות בחיים שלך" היא אמרה והסתובבה בחזרה , היא ירדה במדרגות וירדתי אחריה.
"אמא בבקשה!" התחננתי אליה והיא נענעה את הראש שלה.
אני צריך שהיא תסכים, אני לא רוצה לראות את אח שלי סובל.
אני רוצה שלא יתקרבו אליו יותר, אני רוצה להיות מסוגל להגן עליו.
"לא בראד, זאת ההחלטה שלי, החלטה סופית" ברגע שאמא אמרה החלטה סופית ידעתי שאני לא יכול לשנות את דעתה.
זה גרם לדם שלי לבעור כי אני יודע שאצטרך להמשיך לראות את אח שלי סובל.
"אני שונא אותך!" צעקתי עליה, העיניים שלה נפערו והפה שלה נפתח בתדהמה, כשהבנתי מה אמרתי לה ישר שמתי את 2 הידיים על הפה שלי ורצתי לחדר שלי, כשנכנסתי טרקתי את הדלת ברעש.
לא התכוונתי, אני אוהב את אמא.
אני בחיים לא אשנא אותה, היא לא יודעת מה אנחנו עוברים.
כשהם יחזרו אני אגיד לה שאני מצטער, שאני לא התכוונתי להגיד את זה.
הדלת נפתחה וחשבתי שאמא נכנסה, התכוונתי להתנצל וראיתי שזאת אחותי הקטנה.
היא בת 8 עכשיו והחיוך שלה יכול להאיר את החושך.
"ברי אתה בסדר? ראיתי אותך רץ לחדר" היא אמרה וטרקה את הדלת אחריה, היא התקרבה למיטה שלי והלכתי לאחור.
טפחתי על המיטה שלי והיא נכנסה, היא שמה את הראש שלה על החזה שלי וכיסיתי אותנו.
"אני עייפה" היא אמרה ופיהקה, "תישני מל, אני כאן" אמרתי לה והסתכלתי על הקיר.
אני רק חושב על מה שאמרתי לאמא ועל הפרצוף שלה כשאמרתי את זה.
אמא נפגעה ממני אבל הכל יהיה טוב, אני אגיד לה שאני מצטער.
הסתכלתי על מלאני וראיתי שהיא כבר ישנה, "לילה טוב אחות קטנה" אמרתי לה והזזתי שיער מהראש שלה שהיה מול הפה שלה.
"ולילה טוב אמא אני אגיד לך סליחה שתחזרי" אמרתי לקיר ועצמתי את העיניים.
אני אגן על סטיב גם אם אני לא יכול.