השרשרת של השטן

פרק 34

בראד-
(המשך לפרק 32)

הרגשתי שמישהו נוגע בי והזזתי את היד שלו ממני, הרגשתי שוב נגיעה ונאנחתי.
"בראד.." שמעתי את הקול של סטיב אבל הוא היה שונה, מן קול עצוב.
"מה קרה? איבדת את המחשבון שלך?" התלוצצתי איתו בגלל שהוא חנון.
פתאום הרגשתי משהו רטוב על הפנים שלי וזה תפס אותי לא מוכן.
פקחתי את העיניים שלי וראיתי את סטיב גוהר מעליי בוכה ומזיז את הגוף שלי.
"מה קרה? למה אתה בוכה?" שאלתי אותו והוא הלך לאחור וירד מהמיטה, הוא הסתכל על מלאני שישנה על הכרית לידי וסימן לי עם היד לבוא אחריו.
קמתי מהמיטה ויצאנו מהחדר, טרקנו את הדלת בשקט כדי שמלאני לא תקום.
"מה קרה?" שאלתי אותו והוא לא ענה, המשכתי ללכת אחריו לסלון והוא התיישב בספה, התיישבתי לידו והוא השפיל את המבט שלו.
"סטיב, מה קרה" כבר לא שאלתי, דרשתי לדעת והוא הרים אליי את המבט שלו בעיניים דומעות.
"אמא ואבא הם.." הוא הפסיק לדבר והרמתי את הגבה בזמן שהוא לקח נשימה עמוקה.
"שש..שוטרים היו כאן ו-והם הודיעו ש-ש" הוא התחיל לגמגם והלב שלי התחיל לדפוק מהר יותר, אמא ואבא הסתבכו במשהו?
"השוטרים לא מעניינים אותי! תגיד כבר מה קרה לאמא ואבא" דחפתי אותו שיגיד מה קרה כי הדבר האחרון שאכפת לי זה משוטרים.
"ה-הם מ..מתו" הוא אמר בקול רועד והבכי שלו התגבר, נעמדתי והתחלתי להתרגז.
"מה באמת קרה סטיב? למה שתגיד את זה" נעצתי בו מבט כועס והוא שלף את הטלפון שלו והתחיל להקליק בו.
הוא הושיט לי את הטלפון ולקחתי ממנו, לקח לי 5 שניות להבין מה אני רואה והעיניים שלי נפערו.
"זה מהדו"ח שהם רשמו, צ-צילמתי בלי שהם ראו.." הוא אמר ומיקדתי את התמונה במכונית השרופה.
ראיתי שרשום מעל התמונה שהייתה תאונת דרכים ובגללה פרצה שריפה במכונית, גללתי למטה וראיתי תמונה של 2 גופות שרופות בתוך המכונית שחגורות משאירות אותם תלויים.
זיהיתי את אבא ואמא שלי כשכל הגוף שלהם כוויות חמורות בצבע שחור-צהוב, זה לא אמיתי, זה לא קורה.
באצבעות רועדות גללתי עוד קצת למטה וראיתי לוחית רישוי, בין הדברים היחידים שנשארו שלמים מהמכונית.
זה הלוחית רישוי של המכונית של אמא ואבא.
הטלפון נפל לי מהיד ולא הצלחתי לנשום, ניסיתי לנשום את כל החמצן בסלון והסתכלתי קדימה.
לרגע ראיתי מטושטש ואז ראיתי שוב חד, כעבור רגע שוב מטושטש ושוב חד.
הרגליים שלי קרסו ונפלתי על הרצפה, "בראד" סטיב קם ורכן אליי, הוא התחיל לנער אותי ועכשיו הלחיים שלי נשטפו בדמעות שלי.
הסתכלתי על הרצפה, איפה שהדמעות שלי נופלות וכל מה שמסביבי נעלם.
אני לא זוכר מתי בכיתי פעם אחרונה, זו תחושה מוזרה.
שמתי את היד על הרצפה ואת היד השניה על הגוף שלי, איפה שהלב נמצא.
הרגשתי צביטה חזקה בלב והגרון שלי התחיל להיחנק.
"בראד?" סטיב ירד על הברכיים שלו מולי והרים את המבט שלי כדי שאסתכל עליו.
"סטיב תגיד לי שזה סיוט" אמרתי לו בקול רועד וחנוק, זה לא יכול להיות אמיתי.
זה לא אמיתי שההורים שלי שטיפלו בי ודאגו לי מאז שנולדתי אינם.
"זה לא סיוט, תאמין לי" הוא אמר ושם את היד שלו עליי, הסתכלתי על היד שלו וראיתי סימנים של שריטות וחתיכות.
"מה עשית לעצמך?" שאלתי אותו והוא התחיל לנענע את הראש שלו בפראות כשהדמעות שלו עדיין זולגות ממנו כמו מזרקה.
תפסתי את הראש שלו ב2 הידיים שלי והצמדתי את המצח שלו לשלי, העיניים שלי פגשו את העיניים שלו.
"א-אני ניסיתי להתעורר מהסיוט הזה בראד" הוא אמר ותפסתי את הצווארון של החולצה שלו.
"אל תעשה את זה שוב בחיים שלך" הזהרתי אותו והסתכלתי על הטלפון לידנו ברצפה, הוא עדיין על התמונה של הלוחית רישוי.
תאונת דרכים, ככה ההורים שלי נלקחו ממני.
סגרתי את היד שלי לאגרוף ונתתי מכה לטלפון.
"אמא התקשרה אליי, היא אמרה לי להגיד לך משהו" סטיב אמר ובזווית העין שלי ראיתי שהחזה שלו עולה ויורד יותר מהר.
הנהנתי באיטיות, מחכה שהוא יגיד מה אמא אמרה לו.
"היא אמרה לי להגיד לך שלא משנה מה אמרת לה היא אוהבת אותך" צמצמתי את העיניים שלי לעברו, לא מבין למה אמא התכוונה.
ואז ההבנה הכתה בי, זה היה כשאמרתי לה שאני שונא אותה.
אמא מתה בידיעה שהיא חושבת שאני שונא אותה.
"לא.. לא.. לא" קמתי ונתתי בעיטה לספה, נתתי שוב בעיטה לספה וסטיב אחז לי ברגל.
"תפסיק! מה אתה עושה" טלטלתי את הרגל בניסיון לשחרר את סטיב ממני אבל הוא רק הידק את האחיזה.
"אמרתי לאמא שאני שונא אותה" אמרתי בקול כאוב והאחיזה שלו קפאה סביב הרגל שלי.
"למה…" הוא נעמד וישבתי על הספה.
"אני אוהב אותה סטיב, אני אוהב את אמא! רציתי להגיד לה סליחה" שמתי את הראש על הספה וניסיתי לעכל את כל מה שקורה.
הפרידה האחרונה מאמא זה שאמרתי לה שאני שונא אותה.
אני גם לא הספקתי להיפרד מאבא.
לא הספקתי לתת לאמא חיבוק סליחה.
הבכי שלי התחדש ושוב דמעות ירדו לי מהעיניים, זה התחיל להימאס עליי לבכות ומחיתי אותם.
"אני אדאג לך ולמלאני" שמעתי את סטיב ממלמל.
הסתכלתי עליו והמבט שלו היה לכיוון אחר, לכיוון שבו יש תמונה שצילמנו כשמלאני עדיין תינוקת.
בהיתי בפנים השמחות של אמא ואבא כשהם שמים עליי ועל סטיב יד, אני רוצה לראות את החיוכים האלה שוב במציאות.
נעמדתי וקיבלתי החלטה.
"אני אדאג לכם, אני לא אתן למישהו להציק לנו יותר" אמרתי לסטיב והוא ניסה לפתוח את הפה שלו ולהתנגד אבל לא נתתי לו את ההזדמנות.
"לא סטיב, אני לא אתן שיתבריינו אליך יותר" אמרתי לו והוא סגר את הפה.
הרגשתי זעם בלתי מוסבר, אין לי מושג מאיפה הוא הגיע.
הוא רק מכלה אותי ונשרף בתוכי יותר ויותר.
כעס על זה שלא אראה את ההורים שלי יותר, כעס על זה שבפעם האחרונה שדיברתי עם אמא שלי אמרתי לה שאני שונא אותה.

                                 ~

"בוקר טוב מל" אמרתי למלאני והערתי אותה, היא קמה עם חיוך קטן על הפנים שלה ופיהקה.
אני וסטיב ישנו באותה מיטה בחדר של מלאני כי היא ישנה בחדר שלנו ולא רצינו שהיא תתעורר.
לא ידענו איך לבשר לה על אמא ואבא, היא הילדה הקטנה שלהם.
"בוקר טוב ברי" היא אמרה בקול החמוד שלה ופעם ראשונה חייכתי מאז ששמעתי על זה שההורים שלנו לא חוזרים.
"אתה יכול להגיד לאמא להכין בייקון במקום וופל?" היא שאלה והרגע שבו חייכתי נעלם במהירות.
איך אני יכול להגיד לילדה בת 8 שההורים שלנו לא יחזרו?
לי ולסטיב לא הייתה תשובה והבנו שאין תשובה כי דבר כזה לא אמור לקרות.
אבל היא חייבת לדעת, התיישבתי לידה והזזתי את השיער הבלונדיני שלה שהסתיר לה את העין.
"מל, אני צריך להגיד לך משהו" האוויר ששרר סביבנו נהיה קודר והיא לא שמה לב לזה.
היא רק הנהנה עם החיוך החמוד שלה והלב שלי נשבר לחתיכות קטנות, הוא נשבר כששמעתי על אמא ואבא אבל כרגע הוא נשבר יותר.