השרשרת של השטן

פרק 33

מארי-

"אני שונא אותך!" הבן שלי צעק עליי והלב שלי הפסיק לפעום, לא חשבתי שאי פעם אשמע את זה מהילד שלי.
מאז שנהייתי אמא ניסיתי להיות האמא הכי טובה כדי לא לשמוע את זה.
בראד שם את הידיים על הפה שלו ורץ מכאן, התכוונתי ללכת אחריו אבל נשארתי קפואה במקום.
ברגע שבראד אמר לי שהוא רוצה שארשום אותו להגנה עצמית חשבתי שזו בדיחה, מתי ששמתי לב שהוא רציני סירבתי ישר.
הבן שלי עדין מדי, הוא לא מצליח לשלוט על הרגשות שלו וכנראה יפצע אם ילך לחוג הזה.
אני לא רוצה לחשוב על מצב שבו בראד יהיה באמצע קטטה.
אני לא מבינה למה חשוב לו להירשם לזה, הגנה עצמית ממה בדיוק?
זאת השאלה ששאלתי את עצמי מהרגע שהוא ביקש ממני.
מחר אני אלך איתו ללימודים ואבדוק אם מישהו מציק לבנים שלי, אחרת יהיה להם עסק איתי.
עדיין קשה לי להאמין שבראד אמר לי את זה, הוא כנראה בסערת רגשות.
אני יודעת שהוא מתבגר וזה הגיל שבו אומרים דברים לא נכונים, אני יודעת שהוא אוהב אותי אפילו שהוא אמר את ההפך, בראד שם את המשפחה שלנו במקום הראשון וכך גם אני.
"את באה מארי?" דרק, בעלי, שאל ופתח את הדלת, הנהנתי ועברתי דרכה.
הוא הפתיע אותי כשהזמין לנו מקום במסעדה האהובה עליי, מסעדה שבה יש קינוח לא מהעולם הזה.
בפעם הבאה אנחנו נביא את הילדים איתנו, אני בטוחה שבראד וסטיב יתלהבו מהקינוחים.
מלאני כנראה תסרב להזמין קינוח ואז תאכל עם אחים שלה.

                                   ~

"עוד כמה זמן אנחנו במסעדה?" שאלתי את דרק והוא ניסה לשער את הזמן, "בערך רבע שעה?" הוא אמר-שאל בחיוך מבויש וזה גרם לי גם לחייך.
זה למה התאהבתי בו, בתקופה שבה אף אחד לא חייך, מצאתי את דרק.
החיוך הנבוך שלו שינה את היום שלי.
כשפעם אחת הייתי צריכה אובר וגיליתי שהוא הנהג התחלנו לדבר ונתתי לו את המספר שלי, לא חשבתי שנתאהב.
בהחלט לא חשבתי שהמשפחה שלנו שונאות אחד את השניה.
אני ודרק החלטנו לברוח ואז הבאנו ביחד 3 ילדים יפים, בגלל שאני בלונדינית וגם דרק אז כולם יצאו בלונדיניים.
כשנודע לי שאני בהריון עם תאומים דרק קפץ מהכיסא ואז הרים אותי וסובב אותי, הוא פתח בנאום שהוא ידאג לי ולילדים שלנו, האמנתי לו והנה אנחנו כאן.
בדרך לארוחה זוגית אחרי 21 שנים שאנחנו ביחד ושיש לנו תאומים וילדה.
תמיד שאני רואה את בראד וסטיב עם מלאני הלב שלי גדל מרוב אהבה שלי אליהם.
יש לי בעל מדהים, ילדים מדהימים.
"על מה את חושבת שאת מחייכת ככה מארי?" דרק שאל אותי והביט בי, "אתה חושב שאם נארוז קינוח הוא עדיין יהיה חם אם נביא לבית?" שאלתי את בעלי.
אני רוצה לתת לילדים שלי לטעום מהקינוח האהוב עליי.
"כבר חשבתי על זה, אפשר לעשות טייק אווי ולחמם בבית" הוא אמר והרגשתי טיפשה.
הסתכלתי קדימה, ממש חשוך כאן.
האור היחיד זה מהפנסים וחוץ מזה לא רואים בכלל, למה דווקא המקום הכי טוב צריך להיות בעיר אחרת?
"הוא נוסע ממש מהר" דרק אמר והסתכלתי לאן שהוא מסתכל,  בצד השני של הכביש, רחוק מולנו, יש עוד מכונית שנוסעת כאילו היא במהיר ועצבני.
"אתה תמיד היית זהיר" אמרתי לו והוא נזכר בפעם הראשונה שהוא אסף אותי, אמרתי לו שהוא נוסע לאט והוא אמר שהכי טוב זה לאט אז עניתי לו שהוא ממש זהיר.
המכונית מתקרבת במהירות וכשהיא קרובה אלינו היא פתאום סטתה לכביש שלנו וסינוורה אותנו.
"דרק!" צעקתי והוא סובב את ההגה לפניה חדה, המכונית נתקעה בצד שלנו והרכב התחיל להתגלגל.
כל החלונות והשמשה התנפצו לרסיסים.
הראש שלי התחיל להסתחרר והרכב נעצר בצורה הפוכה, כשאנחנו למעלה והחגורות מחזיקות אותנו תלויים.
"אתה בסדר דרק? שרדנו את ז-" הבטתי לעבר דרק ושמתי לב לצוואר שלו.
זכוכית נכנסה וקרעה את כל הצוואר שלו, העיניים שלו פתוחות לרווחה.
"לא! דרק!" צעקתי והתנדנדתי למעלה, שמתי את היד עליו ולא הרגשתי את הנשימות שלו.
הוא מת.
הרגשתי דקירה חדה בבטן ושמתי לב לזכוכית שנעוצה גם בי, הדם שלי יורד ממני בלי סוף.
אני לא מרגישה את הכאב הפיזי, רק את הכאב הנפשי.
הבעל שלי מת, האור בחיים שלי, זה שזרקתי את כל החיים הזבל שלי למענו והגיש לי חיים טובים.
פערתי את העיניים שלי כשראיתי את התיק למטה, שלחתי את היד שלי והצלחתי לתפוס את התיק.
לקחתי את הטלפון והתיק ישר נפל, בידיים רועדות הקלדתי את השם של סטיב.
כוכב שלי, ככה אני קוראת לו בטלפון.
התקשרתי אליו והוא ישר ענה.
"אמא הגעתם?" הוא שאל והתחלתי לבכות בשקט כדי שלא ידע כמה אני סובלת.
"סטיב ילד שלי, אנחנו.. אבא לא יחזור" אמרתי לו והיה שקט.
"לא יחזור?" הוא שאל והסתכלתי על בעלי, העיניים המתות שלו מסתכלות עליי והבכי שלי התגבר.
התחלתי לשמוע צעדים, זה שהתנגש בנו כנראה בא לעזור.
"תקשיב סטיב, אני אוהבת אותך, אני אוהבת את בראד, אני אוהבת את מלאני. תגיד לבראד שלא משנה מה הוא אמר לי אני אוהבת אותו ותזכור שלא משנה מה קורה, אתה שומר על האחים שלך, תבטיח לי" אמרתי לו ושמעתי את הקול הצרוד שלו.
"אמא אני מבטיח אבל מה קור-" הטלפון נלקח ממני וראיתי שמי שהתנגש בינינו מחזיק בטלפון שלי, הוא ניתק את השיחה עם סטיב.
"לעזאזל אישה הוא מת?" האיש שאל והצביע על דרק, יכולתי להריח את האלכוהול שהאיש שתה.
"בבקשה, אין לי הרבה זמן. אני צריכה טיפול והילדים של-" הוא קטע אותי וצחק.
"שיט, דבר כזה יכול לסבך לי את החיים" הוא אמר לי והתקרב אליי.
"אני מצטער אבל גם לי יש ילדה, אני לא מוכן ללכת לכלא" הוא אמר ושם את היד שלו על הזכוכית שנעוצה לי בבטן.
הוא לקח אותה והכניס אותה יותר לבטן שלי, התחלתי לצווח ולצרוח, הוא העביר את הסכין על הבטן שלי וכולי דיממתי.
לא הצלחתי לזוז או להוציא הגה מהפה שלי.
הסתכלתי רק על הלמטה של המכונית בלי יכולת לזוז.
הבכי שלי הפך מטיפות שקופות לטיפות דם.
הפה שלי התחיל לדמם בלי הפסקה ותמונה אחת בראשי, התמונה שבה אני ובעלי שמים יד על הבנים שלנו שמחזיקים את מלאני בתור תינוקת ושאנחנו שמנו גם יד עליה.
אני מצטערת ילדים שלי, אני אוהבת אתכם אבל אני צריכה ללכת.
המחשבה שלא אהיה איתכם כשתגדלו מכאיבה לי יותר מכל כאב פיזי.
אני אוהבת אתכם ילדים שלי, סטיב ובראד תשמרו על אחותכם הקטנה.
תשמרו גם אחד על השני, משפחה זה הדבר הכי חשוב.
אני מצטערת שאני נאלצת לעזוב אתכם בגיל כזה צעיר.
אמרתי בליבי כי לא יכולתי לזוז ולא לנשום.
הראיה שלי התחילה להיטשטש וניסיתי לשמור על עירנות.
החושך סחף אותי, חייכתי בפעם האחרונה.
בשביל בעלי והילדים שלנו.