אבודים בעצמנו

פרק 1-לין:

ספרתי את הדקות.

חיכיתי, חיכיתי שמשהו יקרה.

דמיינתי, זה אבוד, מי יבוא?! אין אף אחד בעולם שאכפת לו ממני.

לא את טועה, את טועה ״ די סתמו כבר״ צעקתי לקולות שבראשי.

החוטף נכנס ״מה אמרת?״ הוא שאל בכעס.

״לא.. אמרתי כלום״ אמרתי רועדת יודעת מה עומד לקרות.

״קומי על הרגליים שלך מיד!״ הוא פקד.

״לא בבקשה אני מצטערת תסלח לי״ התחננתי כשדמעות זולגות מעיניי ונשימתי כבדה.

״אני לא אחזור על זה שוב כלבה מפגרת״ הוא צעק להוט מעצבים.

״מפגרת זו לא קללה״ מלמלתי לעצמי בשקט.

״מה אמרת?!״ ורידי ראשו בלטו מכעס.

זהו זה אני לא שותקת יותר בין כה וכה יתעללו בי ויהרגו אותי אגיד מה שאני חושבת ואולי אעשה לעצמי טובה ואצליח למות מוקדם יותר.

״אמרתי שמפגרת זו לא קללה יבן זונה״, ראיתי את עורו הופך אדום מעצבים, פאק אני יודעת מה עומד לקרות עכשיו אבל לא אכפת לי, אמרתי את מה שאני חושבת, נלחמתי בשבילו, נלחמתי למענו, נלחמתי את המלחמה שהוא לא יכול להילחם.

ראיתי את ידו מתרוממת, לין תתכונני זה מגיע, המכה מגיעה. תחילה עצמתי את עיניי, אבל החלטתי לפתוח אותן, אקבל את המכה הזו בגאווה למענו, אקבל אותה עם ראש מורם כי אני פאקינג לין סלבדור ואני נלחמת למען האנשים שיקרים לי, חבל שזה רק אדם אחד שלא אוכל לראות יותר, הרמתי את מבטי להסתכל לו בעיניים ולפני שהמכה הגיעה שמעתי צעקה .

״אם אתה נוגע בה אני נשבע באלוהים שאתה תתחרט על זה!״ הקול המושך והמסתורי אמר, מי זה? המושיע שלי? לא, בטח זה עוד אחד שרוצה לאנוס אותי, לגעת בי ולהכות אותי אבל כבר לא אכפת לי, אני נלחמת למענו, אני נלחמת למען אבא שלי שיש לו אוטיזם ברמה גבוהה ואני גאה בו אני פאקינג גאה בו.

הוא דרך את הנשק וכיוון אל דיוויד החוטף שלי, לא יכולתי לראות את פניו, מי זה?! , ״חחחחחחח מי היה מאמין״ קול צחוק רשע ומפחיד נשמע מאחוריי, ״תומאס דניאלס יורש המאפיה של ניו יורק בא להציל את הבת העלובה שלי?״ מה הוא אמר? אלוהים מה הוא אמר? קפאתי וחשבתי בבלבול, הסתובבתי רק עם ראשי מכיוון שידיי היו קשורות.ראיתי אותו, ראיתי את אבא שלי, האדם שנלחמתי למענו ימים ולילות, שהגנתי עליו בכל קללה וקללה עומד מאחוריי, כמה זמן הוא היה פה?״אבא?״ שאלתי בקול חנוק ושבור.