אבודים בעצמנו

פרק 11-לין:

התעוררתי בחדר לבן, מה זה איפה אני? זהו אני מתה והגעתי לגן עדן?.

הסתכלתי לצדדים וראיתי גבר יושב שם.

הוא היה עצום ושרירי מאוד היה לו שיער בצבע שחור, עיניו היו עצומות וגוון עורו היה בצבע מוקה כזה, היו לו זיפים בלחיים בחיי הוא היה יפיפה.

הוא החל להתעורר נרתעתי וקפצתי במיטתי מנסה להסתתר ״הכל בסדר אל תפחדי״ אמר לי בקול עמוק ומוכר.

״מי אתה? איפה אני? כמה זמן אני פה?״ אמרתי לו בחרדה.

בטח הם ייקחו אותי למועדון היום כפי שאמרו ״אל תיקח אותי לשם בבקשה״ התחננתי בפניו.

״לשם?״ הוא שאל בבלבול.

״למועדון הזה, אני אעשה הכל רק לא לשם״.

הוא הסתכל עליי במבט עצוב ועצבני ואמר ״הכל בסדר, שאלת מי אני אז אענה לך, קוראים לי תומאס דניאלס״ שוב פעם הקול המוכר הזה, למה הוא מוכר לי?

״את בבית שלי בניו יורק ואת שוכבת במיטה פה כבר יומיים״.

״יומיים?!״ שאלתי בבהלה.

״לצערי כן״ אמר ועכשיו נזכרתי מאיפה הקול הזה מוכר לי, זה אותו קול שהיה לאדם שהוציא אותי משם, אבל למה שיעשה את זה?

״למה הוצאת אותי משם? מה יקרה איתי עכשיו?״

״לאט לאט, אני אענה לך על הכל אני מבטיח אבל קודם אני רוצה שתלכי להתקלח, לאכול ולשתות משהו בסדר?״ שאל תומאס.

באותו רגע הבטן שלי קרקרה, תומאס צחק ״אני מבין שזה כן״.

אלוהים הובכתי כל-כך אבל איזה צחוק יפה יש לו, תומאס עזר לי לקום מהמיטה והסביר לי איפה המקלחת והשירותים ואז הביא לי בגדים חדשים.

״אחכה לך פה בחוץ אם תצטרכי אותי תקראי לי״, הוא אמר והתיישב על המיטה שהייתה בחדר.

הנהנתי לעברו ונכנסתי אל חדר המקלחת, התפשטתי ולראשונה אחרי הרבה זמן הסתכלתי על עצמי במראה, אלוהים נראיתי נורא, העור שלי היה חיוור וגופי היה רזה מאוד, שערי היה מבולגן לגמרי וגופי היה מלא בסימנים כחולים וסגולים.

נכנסתי לתוך המקלחת והפעלתי את המים ומיד מחשבות הציפו אותי.

אבא שלי לא באמת חטף שבץ והפך לנכה ואוטיסט ומסתבר שהוא היה שם כל הזמן הזה, נזכרתי בכל הגברים שנגעו בי וחיללו את גופי באותו רגע הרגשתי שהקירות סוגרים עליי ואני לא מצליחה לנשום הכל הפך לשחור ומעורפל.

״לין? לין?״ שוב הקולות האלה ״תעזבו אותייי״ צרחתי מנסה להוריד את הגברים האלו בכוח מגופי.

״לין תסתכלי עליי״ שוב הקולות האלו.

״רדו ממני״ צעקתי מהנשמה

״לין זה תומאס, תיזכרי בי את בבית שלי במקום בטוח ושקט״.

״תומאס?״ שאלתי בראשי ״כן את זוכרת אותי?״