אבודים בעצמנו

פרק 20-ויולטה:

ג׳וני ואני החלטנו שהגיע הזמן לשחרר את העבר, והחלטנו לעשות את זה יחד.

בגלל זה שנינו עומדים כרגע מול הקבר של אבא שלו, ג׳וני נראה אבוד לכן החזקתי לו את היד.

הוא הסתכל עליי במבט אסיר תודה והתחיל להגיד

״אבא אני מצטער אבל אני חייב לשחרר אותך, אני חייב להניח למכתב הזה שרודף אותי, אני סולח לך אני יודע שהיה לך קשה, אני לא כועס אני מודה לך על כל מה שעשית בשבילי כשהייתי קטן אבל הגיע הזמן להיפרד״ ג׳וני אמר אל הקבר של אבא שלו.

הוא שלף את המכתב המקומט מהכיס שלו יחד עם מצית ״להתראות אבא״ הוא אמר ושרף את המכתב וכעבור כמה שניות המכתב נעלם כלא היה.

״עשית את הדבר הנכון ג׳וני״ אמרתי לו ונשקתי לו על הלחי.

הוא הנהן ואמר ״אני יודע ויו, תודה״.

לאחר מכן הלכנו לכיוון בית החולים.

״אני מניחה שתורי״ אמרתי לו בלחץ ובחרטה.

״אני לא מסוגלת ג׳וני״ אמרתי לו והרגשתי שדמעות עומדות לי בעיניים.

״ויו אני יודע שזה קשה ואני יודע שזה כואב לך, אבל מגיע לקודי להרגיש שלווה הוא לא יכול לסבול יותר״.

הוא צדק ידעתי שהוא צדק הגיע הזמן להפסיק להיות אגואיסטית.

״אתה צודק״ אמרתי לו וצעדתי לכיוונו של קודי והחזקתי את ידו.

״קוד אני מצטערת, אני מצטערת שגמרתי לך לסבול כל השנים האלה כי לא הצלחתי לשחרר, אני מצטערת שבגללי נסענו במכונית, אני מצטערת שלא יכולת לחיות את החיים שלך כמו שתמיד רצית, אני מקווה שתסלח לי קודי, אני מקווה שתשמור עליי מלמעלה, אני מקווה שעכשיו תרגיש שלווה ותגיע למקום טוב יותר לצד אבא ואמא אני אוהבת אותך״ אמרתי לו והרגשתי שג׳וני מלטף אותי מאחורה כל אותו זמן, לא יכולתי לעשות את זה בלעדיו.

לאחר מכן הרופאה נכנסה וניתקה את קודי מהמכונה שמעתי צפצופים חזקים מהומניטור וראיתי שהמסך משתולל ואחרי כמה שניות ניהיה קו ישר, זהו קודי מת.

״אני גאה בך״ ג׳וני אמר ונשק לי שוב על השפתיים.

זאת הייתה נשיקה משחררת, נשיקה מעט מיוסרת וכואבת, זאת הייתה נשיקה שמשלימה עם האובדן שחווינו.

״אפשר שנלך לראות את רפאל?״ שאלתי אותו.

הוא הנהן ושאל ״את בטוחה?״

״כן אני צריכה לראות אותו״

״בסדר בואי״ ג׳וני אמר והחזיק לי את היד.