אבודים בעצמנו

פרק 19-ג'וני:

הייתי עצבני, כל-כך עצבני רציתי לרצוח מישהו.

״ג׳וני?״ שמעתי אותה אומרת ונרגעתי מעט.

״זאת הסיבה שהתרחקת ממני? שהתעלמת ממני ולא ענית לי אף פעם?״ שאלתי אותה.

היא הנהנה ״חשבתי שכעסת עליי כי ניסיתי לנשק אותך, חשבתי שעשיתי משהו לא בסדר, חשבתי שהתחרטת כי לא הרגשת כמוני״ אמרתי לה.

״לא ג׳וני ממש לא כעסתי, רציתי שתנשק אותי, כל יום הסתכלתי עלייך ורציתי ללכת לחבק אותך, רציתי לבוא לבקש ממך עזרה, רציתי לדבר איתך ולצחוק איתך כמו תמיד, אבל לא יכולתי פחדתי כל כך״ היא אמרה ובכתה.

״פאק ויו אני מצטער זה קרה לך באשמתי, הייתי צריך לדעת שמשהו דפוק, הייתי צריך לראות שאת לא בסדר״ אמרתי לה ותחושת אשמה מילאה לי את החזה.

״ג׳וני אל תאשים את עצמך, דניאל היה שחקן טוב וגם אני, פחדתי לספר לך על היום הזה כי לא רציתי שתרגיש אשמה, ידעתי שתרגיש ככה אבל אם להיות כנה איתך אני לא מצטערת על זה, זה היה היום הכי טוב בחיים שלי ואם היו אומרים לי מראש שזה מה שיקרה הייתי עושה הכל שוב״ ויולטה אמרה והייתה נראית כנה.

לא יכולתי יותר נישקתי אותה, כבר שנים שחלמתי על הרגע הזה מאז אותו יום מזוין ואפילו לפני.

דמיינתי איך שפתיי יגעו בשפתיה, איך הלשון שלי תתחבר עם שלה ופאק כלום לא היה כמו שדמיינתי, הנשיקה הזאת הייתה מנחמת, היא הייתה מספקת וסוגרת מעגל היא הייתה טובה כל כך.

״אבא שלי מת״ אמרתי לה אחרי כמה רגעים.

היא נדרכה ואמרה ״מה?!״

היא ידעה את הסיפור שלי היא ורפאל היחידים שידעו, היא ידעה שאמא שלי עזבה את אבא שלי כשהייתי קטן כי היא מצאה גבר עשיר, היא ידעה שאני לא בקשר איתה והיא ידעה שאבא שלי טיפל בי כל חייו כאילו אני הדבר היחיד שיש לו, באמת הייתי כזה.

״מתי?״ היא שאלה בעצב.

״כשהייתי בן 18״ אמרתי לה ולחץ התחיל לזרום לי בחזה, היא ליטפה לי את היד כדי להרגיע אותי.

״איך זה קרה?״ היא שאלה אחרי שנרגעתי קצת.

״יום אחד חזרתי הביתה מוקדם מהבית ספר ומצאתי אותו תלוי בחדר האמבטיה הוא השאיר רק מכתב, היה כתוב בו שהוא מצטער אבל שהוא לא יכול לחיות יותר, הוא הסביר שאין לו כלום בעולם הזה חוץ ממני אבל שאני כבר גדול עכשיו ואני לא צריך אותו, הוא הסביר שהוא חיכה שאגיע לגיל 18 כדי שאהיה עצמאי והוא אמר שהוא סומך עליי שאדע מה לעשות ושהוא אוהב אותי, ניסיתי להתקשר אלייך ויו רציתי לספר לך אבל מעולם לא ענית לי ולא חזרת אליי, הבנתי שזה אבוד, קראתי לחברים שלי ועשינו לו הלוויה קטנה ביחד״ שמעתי אותה בוכה.

״אני.. אני מצטערת, אני מצטערת שהוא עשה את זה, אני מצטערת שלא עניתי, אני מצטערת שלא הייתי שם בשבילך״ היא אמרה.

ליטפתי אותה ואמרתי ״היי ויו אל תבכי אני לא כועס אני מבין למה עשית את זה אני מניח שגם אני לא הייתי שם בשבילך ואני מצטער על זה כל כך מצטער על זה״.

היא שמה את הראש שלה בצוואר שלי וחיבקה אותי, שנינו לא רצינו לזוז פשוט ישבנו ככה כמה דקות.

״בגלל זה אני מבין את זה שאת לא יכולה לשחרר את קודי״ היא הרימה את המבט ולא הבינה למה התכוונתי.

״עבר מאז המוות של אבא שלי מלא זמן, אבל אני לא יכול לשחרר אותו, אני הולך לקבר שלו כל יום וקורא את המכתב הזה מחפש לקרוא שדמיינתי הכל ושהוא סתם עובד עליי אבל זה לא קורה אף פעם אני יודע שאני צריך לשחרר ממנו, אני יודע שאני צריך להפסיק ללכת לקבר שלו בכל יום, אני יודע שאני צריך להפסיק לקרוא את המכתב המזויין הזה ולזרוק אותו לפח, אבל אני לא מסוגל זה כל מה שנשאר לי ממנו״.

היא הבינה אותי, היא באמת הבינה אותי היא לא שפטה את זה כי חוותה את זה בצורה דומה עם אח שלה.