אבודים בעצמנו

פרק 17-רפאל:

פאק כאב לי בכל הגוף, אבל זה לא מעניין אותי זה היה שווה את זה הייתי עושה את זה שוב ושוב עד שהוא היה מת.

אני נשבע שאם ג׳וני לא היה מגיע הוא כבר לא היה קיים יותר, מצד שני אם ג׳וני לא היה מגיע אולי גם אני לא הייתי קיים יותר אז אני אוותר לו הפעם.

״מה זה הצלקות והסימנים שיש לך בגב?״ היא שאלה וקפאתי, פאק לא ציפתי לשאלה הזאת.

״שיט רפאל אני מצטערת אתה לא חייב לענות לי לא התכוונתי לחטט, פשוט תפרתי אותך ואז חבשתי וראיתי את זה״ היא אמרה מהר והרגישה אשמה כשראתה את התגובה שלי.

״הכל בסדר נסיכה אני אספר לך״ אמרתי לה וליטפתי את פניה שוב, זה הרגיע אותי.

״אז.. כשהייתי קטן אבא שלי היה מכה את אמא שלי כל הזמן ובעקבות זאת היא הפכה להיות אישה מתה, לא במובן הפיזי אלא במובן הנפשי.

לא עניין אותה שום דבר היא הזניחה הכל.״

התחלתי להגיד והרגשתי את הכאב מהמאמץ שבדיבור, אבל לא יכולתי לעצור נחמד לספר על זה למישהו במיוחד לאיזבלה.

״היה לי אח קטן בשם סביו והוא כל מה שהיה לי באותה תקופה, אבא שלי היה מכה גם אותנו אבל פחות ממה שהוא היה מכה אותה, זה עיצבן את אמא שלי באיזשהו מקום אז היא הכתה אותנו גם רק שהיא הגזימה.היא הייתה מכבה עלינו סיגריות בגב, מרביצה לנו ומקללת אותנו.

אם היינו רוצים לאכול היינו צריכים להסכים לקבל שריטות בגב עם הסכיני מטבח שלה, אם היינו רוצים לשתות היינו צריכים להסכים שהיא תכבה עלינו סיגריה ואם לא התחשק לה לעשן לא היינו יכולים לשתות ואם היינו רוצים לישון היינו צריכים להסכים שהיא תרביץ לנו ככה זה עבד, אני חושב שזה הרגיע אותה זה היה כמו תרפיה בשבילה.״ אמרתי לאיזבלה וראיתי שהיא שמה יד על הפה מהלם.

״יום אחד אחי הקטן סביו התגנב למטבח כי הוא היה רעב, הוא לקח פרוסת לחם מבלי להתייחס לתנאים של אמא שלי הרעב שבר אותו, אמא שלי נכנסה למטבח וראתה אותו אוכל ללא רשות והיא כעסה כל-כך מעולם לא ראיתי אותה ככה לפני זה, משהו בעיניים שלה השתנה והפך לשטני.

היא לקחה סכין חדה ובאה לחתוך את אחי הקטן אבל קפצתי מולו והיא חתכה אותי בגב במקום אותו, זעקתי מכאב וסביו חיבק אותי וביקש סליחה, כמובן שלא כעסתי עליו זו לא אשמתו הוא בסך הכל רצה לאכול, זה לא קשור אליו שאמא שלנו הייתה חתיכת פסיכופתית.

אמא שלי כעסה מזה שהוא דאג לי, היא כעסה כי היא קינאה ביחסים שלנו תמיד הגנו אחד על השני ולה לא היה מי שיעשה זאת כי היא הרחיקה ממנה את כולם, היא כעסה כי היא שנאה את אחי יותר מהכל הוא בא בטעות ואמא שלי הרגישה מכוערת אחרי שילדה אותו היא האשימה אותו בכך שאבי התחיל להכות אותה.אז היא פשוט לקחה את הסכין שלה ונעצה לסביו בבטן, הוא היה אז בן 7 ואני הייתי בן 9.

קמתי מהשכיבה על הרצפה בכאב עצום והתיישבתי, עטפתי והחזקתי את סביו בידיים שלי והשענתי אותו על רגליי והתחלתי לבכות.

צעקתי לו ׳סביו בבקשה תישאר איתי אל תלך׳ סביו חייך אליי ונראה שהוא הרגיש הקלה ׳תצחיק אותי רפא׳ הוא ביקש ממני, בהתחלה לא הבנתי מה הוא רוצה ממני ׳אני רוצה למות כשאני צוחק איתך, אתה יודע שאתה הכי מצחיק, תצחיק אותי בבקשה׳, הייתי בהלם ולא הצלחתי להוציא מילים בהתחלה והוא אמר לי שוב ׳בבקשה רפא׳. התעשתי ופשוט התחלתי להצחיק אותו, סיפרתי לו את הבדיחות הכי מטומטמות בעולם ככה היינו במשך כמה דקות ואז הוא לקח את ידו הקטנה והניח לי הלחי ואמר לי ׳תודה רפא אני אוהב אותך׳ ירדה לו דמעה ואז הוא מת, הוא מת לי בידיים.

כעסתי ברמות, ראיתי את אמא שלי יושבת שם ומסתכלת בחיוך על מה שקרה ולא היה לי טיפה אחת של אשמה על הפנים.

זה הכעיס אותי כל-כך עזבתי את סביו ופשוט הלכתי לכיוונה צרחתי עליה ׳תראי מה עשית׳ אבל היא פשוט הסתכלה על סביו וצחקה מאושר, לקחתי את הסכין מהבטן של סביו ונעצתי לה אותה בגרון'.

הרגתי את אמא שלי איזבלה אבל לא הרגשתי חרטה אפילו לא פעם אחת. אחרי שהיא מתה לקחתי את סביו וקברתי אותו, ממש לא עניין אותי שדיממתי רק סביו עניין אותי, הגיע לו להיקבר כמו שצריך.

לפני כמה שבועות היה יום השנה שלו אבל פספסתי את זה כי שכבתי כאן מחוסר הכרה.

אחרי היום הזה עזבתי את הבית וגרתי ברחובות תקופה ארוכה עד שג׳וני ראה אותי ולקח אותי לגור איתו ועם אבא שלו ומאז הוא תקוע איתי״ אמרתי לה בחיוך עצוב והיא בכתה בלי הפסקה.