פרק 18-ליז:

65 6 0
                                    

במשך ארבעה ימים אני יושבת ליד המיטה שלו ומחכה שהוא יקום.לא יכולתי לזוז ממנו, לא הייתי מסוגלת הוא התחושת הגנה היחידה שיש לי בעולם, מה אעשה בלעדיו? ואם הוא לא יתעורר איך אוכל להמשיך לחיות? תהיתי לעצמי ונמלאתי חרדה.


״ליז,איפה ליז?״ שמעתי אותו צועק בחרדה וראיתי שהוא קם.


הוא התעורר הוא סוף סוף התעורר אני לא מאמינה.

״אני כאן בראיין, הכל בסדר״ אלוהים הרגשתי כל כך אשמה.

הסברתי לו הכל ולאחר מכן החברים שלו נכנסו.אני שמחה לראות שיש לו אותם, הקשר שלהם הוא מיוחד ראיתי את זה בכל התקופה שאני כאן, הם מוכנים לשרוף את העולם עבור אחד השני.


הלכתי אל בּל ולין, במשך התקופה שלי כאן הן לא הפסיקו לדאוג לי ולהיות שם בשבילי הם תמכו בי ולא זזו לרגע, אני מחבבת אותן מאוד אני שמחה שיצא לי להכיר אותן.


״הוא התעורר״ אמרתי בהקלה ודמעות מילאו את עיניי, הקלה נראתה בעיניים שלהן והן רצו לחבק אותי.


״אני לא מאמינה״ בּל אמרה באושר.

״בואו נעלה אליו״ לין הציעה וכך עשינו.


כשנכנסו ראיתי שתומאס ותיאו יושבים ליד בראיין והם צוחקים, זה כל כך שימח אותי לראות את בראיין ככה שוב הלוואי שהרגע הזה היה נשאר לנצח.


״בראיין אני לא מאמינה״ בּל רצה אליו וחיבקה אותו.


הוא צחק ואמר לה ״גם אני התגעגעתי אלייך בּל״.

זה הגיוני שאני מרגישה קינאה קצת? לא ליז תסתמי אין לך מה לקנא לא יהיה כלום בינך לבין בראיין מה גם שבּל מאוהבת בתיאו קשות רואים את זה בעיניים שלה.


לין רצה אל בראיין ואמרה לו ״ראיין הדאגת אותנו כל כך״ היא חיבקה אותו


״אני מצטער, רציתי להודיע מראש אבל לא הספקתי״ הוא אמר לה בשעשוע והיא חבטה לו על הזרוע וצחקה, ״אידיוט״ תומאס אמר והושיב את לין עליו גם בּל ישבה על תיאו.

באותו רגע בראיין הסתכל עליי והמבט שלנו ננעל אחד על השנייה, אף אחד מאיתנו לא רצה להוריד את המבט.הוא היה עוצמתי ומלא הבנה שנינו ידענו שזה יהיה משהו משותף שרק אנחנו נבין ונחלוק לעד.


מישהו דפק על הדלת ופתח ״תאי תאי אני יכול להיכנס? אני רוצה להגיד שלום לראיין״

ילד חמוד וקטן הציץ מהכניסה.

״בוטןןן בוא הנה״ אמר לו בראיין ולא חיכה שתיאו יענה על השאלה של הילד, הוא רץ אליו בחיבוק וקפץ עליו

״היי היי לאט לאט בוטן״ אמר לו בראיין

״סליחה ראיין״ הוא אמר וחיבק אותו חזק כאילו הוא פחד לשחרר ״התגעגעתי אליך״ הילד אמר לו

״גם אני בוטן, גם אני״ בראיין אמר לו חזרה וליטף את הגב שלו.

זה היה כל כך חמוד.


אחרי כמה שניות הילד הסתובב אליי והביט בי בבלבול


״את מאוד יפה״ הוא אמר לי בביישנות ואני הסמקתי

״תודה חמודי, איך קוראים לך?״ שאלתי אותו עם חיוך כנה.

״קוראים לי טומי, ולך?״ הוא שאל

״קוראים לי ליז״ אמרתי לו

״ליז את תרצי לשחק איתי? את לא חייבת עכשיו אבל יום אחד״ הוא שאל בביישנות שלו

״בטח שאני ארצה לשחק איתך״ אמרתי לו והוא שמח

״ישש, ראית ראיין יש לי דייט עם בחורה יפה״ כולם צחקו ובראיין ענה לו

״כן, מאוד יפה״ הסמקתי והבטנו אחד עד על השנייה שוב.

כולנו ישבנו וצחקנו עוד קצת, הרגשתי כל כך טוב איתם, הרגשתי רצויה.לבסוף החלטנו שדי להערב והגיע הזמן שכל אחד יילך לדרכו ,רק שאני לא ממש יודעת לאן ללכת.


לחזור לבית שלי בלאס וגאס זו לא אופציה הרי הוא הרוס לגמרי והאמת היא שגם לא בא לי.רציתי להישאר כאן עם בראיין אבל אני לא רוצה לצאת גסת רוח ולבקש, כנראה שאשן ברחוב היום, מחר אמצא מקלט לחיות בו.


״טוב אז ביי״ אמרתי לבראיין אחרי שכולם הלכו.


״לאן נראה לך שאת הולכת?״ הוא שאל אותי בבלבול


״אה.. אני לא יודעת הגיע הזמן לעזוב אתה בסדר עכשיו, אני רגועה ויכולה ללכת״.

אבודים בעצמנוWhere stories live. Discover now