פרק 12-תומאס:

130 8 0
                                    

שמעתי רעש, כשפתחתי עיניים ראיתי שלין ערה סוף סוף אחרי יומיים היא קמה.

״מי אתה? איפה אני? כמה זמן אני פה?״ היא שאלה בבהלה.

לפני שהספקתי לענות לה מי אני ואיפה היא נמצאת היא אמרה בפחד ״בבקשה אל תיקח אותי לשם״.

״לשם?״ לא הבנתי למה היא מתכוונת.

״למועדון הזה, אני אעשה הכל רק לא לשם״ היא הסבירה, הרגשתי עצב וכעס עצום.

״הכל בסדר״ אמרתי לה ועניתי לה על שאלותיה הראשונות.

היא שאלה אותי למה עזרתי לה והבטחתי לה שאסביר לה הכל אחר כך אבל קודם שתתקלח, תשתה ותאכל משהו.

טניה כבר הכינה מלא אוכל, סיפרנו לה אתמול שהחזרנו את לין הביתה והיא התחילה לבכות ולחבק את כולנו, היא לא הבינה איך, אמרתי לבנים שיסבירו לה וחזרתי אל לין.


״תיכנסי להתקלח אחכה לך בחוץ אם תצטרכי משהו אני פה״ היה הנהנה ונכנסה לבפנים.

אלוהים היא יפה כל כך.

ישבתי על המיטה וחיכיתי שלין תצא אבל אז שמעתי רעש חזק של משהו נופל מכיוון המקלחת

״לין?״ קראתי והיא לא ענתה, פחדתי שאולי היא התעלפה ולכן נכנסתי מהר לחדר האמבטיה כשנכנסתי ראיתי את לין על רצפת המקלחת שהמים זורמים עליה והיא בהתקף חרדה.

״לין? לין?״ אמרתי לה.

״תעזבו אותי״ היא צעקה .

למי היא מדברת? היא התחילה לשפשף את עורה בכוח כאילו מנסה להוריד משהו ואז הבנתי, אלוהים היא חושבת שהיא שם והם איתה בחדר.

״רדו ממני״ היא צרחה את נשמתה.

״לין זה תומאס תיזכרי בי את בבית שלי במקום בטוח ושקט״ אמרתי לה בטון רגוע ושקט כדי שלא תיבהל יותר וסגרתי את המים.

״תומאס?״ שאלה בלחש ״כן את זוכרת אותי?״ שאלתי עם שביב של תקווה ״כן..כן אני זוכרת תומאס עם העיניים היפות בצבע דבש״ היא אמרה וצחקתי ״זה אני״, היא חיבקה אותי כששנינו על הרצפה ולראשונה מזה הרבה זמן התרגשתי כמו ילד קטן.

פאק מה כל-כך אכפת לי ממנה?!

אכפת לי כי היא הבת של טניה כן בגלל זה, אמרתי לעצמי.


״טוב בואי נלך לאכול משהו״ היא הסתכלה עליי נבוכה אבל הקשיבה לי.נכנסו למטבח שביקשתי שיהיה ריק כדי שלא תיבהל, היא התיישבה ליד השולחן נבוכה.

כמה שהיא יפה, העיניים הירוקות האלו והשיער הבלונדיני והשפתיים המלאות והאדומות האלה עם הנמשים החמודים שעל הפרצוף שלה.

״תומאס?״ היא אמרה קוטעת את מחשבותיי.

״כן?״ שאלתי ״הכל בסדר?״,״כן למה?״ ״לא יודעת הסתכלת עליי הרבה זמן חשבתי שאולי קרה משהו״, ״לא לא קרה כלום״ אמרתי והגשתי לה את האוכל שטניה הכינה.

אבודים בעצמנוWhere stories live. Discover now