אבודים בעצמנו

פרק 4-ליז:

אולי כן יש עוד תקווה, הוא הבטיח לי שחבריו יוציאו גם אותי מכאן אבל בתכלס מה כל-כך אכפת לי אם אצא מכאן או לא, זה לא כאילו שמשהו או מישהו מחכה לי בחוץ, הם הרגו את כל משפחתי לא נשאר לי אף אחד.

בהיתי בנקודה בחדר ונזכרתי ביום ההוא לפני 33 ימים.

׳בואו למטה הכנתי פנקייקים, אימי אמרה ותוך שניה כולנו היינו למטה, אחותי הקטנה טיילור ואחי סבסטיאן הסתכלו על הצלחות שלהם בציפייה ואבי צחק בגלל המבטים שלהם ואז בום-׳

״הכל טוב?״ בראיין שאל

״נראה שלא היית כאן לרגע, על מה חשבת?״

״סתם לא משנה, זה לא יעניין אותך״ אמרתי לו

״לכי תדעי אולי כן, זה לא שיש לי משהו יותר טוב לעשות״ הוא אמר ולעזאזל הוא צדק.

״סתם נזכרתי ביום ההוא שהכל השתנה והגעתי הנה״

״למה נראה לך שזה לא יעניין אותי? ברור שזה כן״, זה כן? הבטתי עליו כלא מאמינה.

״רוצה לספר לי מה קרה?״ הוא שאל ברוך

״אה..״

״את לא חייבת״ הוא אמר

״לא כן אני רוצה יהיה נחמד לשתף מישהו אחרי כל כך הרבה זמן״

״אז קדימה אני מקשיב״ הוא אמר במלוא הכנות.

״לפני 33 ימים ישבנו בבית, היינו נראים כמו משפחה רגילה לא כאילו אנחנו אחת ממשפחות הפשע הגדולות של לאס וגאס יותר נכון היינו״ תיקנתי את עצמי והמשכתי

״אימי הכינה לנו פנקייקים, ישבנו לאכול וצחקנו ואז משום מקום שמענו בום מטורף מישהו ניפץ את החלונות של הבית שלנו״.

עצרתי לרגע כדי לקחת אוויר.

״היי זה בסדר, את בסדר״ בראיין אמר, הנהנתי לעברו כאות תודה והמשכתי

״פתאום התחילו יריות בכל הבית, אחותי צעקה וישר נפלה לידי ושלולית של דם הייתה מסביבה והבנתי שהיא מתה, אחרי שניה מישהו דקר את אחי והוא נפל גם, ירו באימי ואבי 3 יריות ואז הבנתי שתורי ושאני עומדת למות, עצמתי את עיניי וחיכיתי אבל במקום זה שמעתי מישהו אומר ״לא אותה אל תהרגו ניקח אותה איתנו״, לא הבנתי למה שהוא ייקח אותי איתו אני עדיין לא מבינה אם לומר את האמת, וזהו זה מה שקרה הם נתנו לי מכה בראש והדבר הבא שזכרתי זה שהתעוררתי במקום המסריח הזה״.

סיימתי את הסיפור שלי והוא אמר ״אני מצטער, אני נשבע לך שהוא ישלם על זה״.

״אני מאוד מקווה שהוא ישלם על זה אבל גם אם הוא ישלם על זה זה לא אומר שזה יחזיר לי את המשפחה שלי, כל יום חשבתי איך אני נוקמת בו אחרי שאני יוצאת מפה אבל בכל פעם מחדש אני נזכרת שגם אחר כך זה לא יחזיר אותם אתה מבין?״

״כן אני מבין, אבל בכל זאת מגיע למשפחה שלך לקבל את הכבוד שמגיע להם ולכן הוא צריך לשלם על מעשיו״

הנהנתי, הוא צודק ״תודה בראיין שהקשבת, זה נחמד לספר את זה למישהו"

״בכיף אני תמיד פה בשבילך, בין אם אני רוצה ובין אם לא״ הוא אמר וקרץ לי, צחקתי ממה שאמר

״גם אני״ הוספתי בהתלוצצות ״תודה אני אזכור את זה״ הוא אמר חצי רציני חצי בהומור.