אבודים בעצמנו

פרק 16-ליז:

הרגע הזה היה הרגע הכי קשה והכי עוצמתי שהיה לי בחיים, ההבנה שבראיין ואני נפרדים אחד מהשנייה לפני הסוף גרמה לכאב עצום להופיע בחזי.

התכוונתי למה שאמרתי לו בזכותו הצלחתי לשרוד כאן איכשהו.לא הורדנו את המבט אחד מהשנייה עד שמישהו פרץ לחדר ובראיין שבר את המבט שלנו.

״תומאס?״ בראיין שאל

רגע תומאס זה לא החבר הזה שלו??? ניצלנו?? מישהו בא לחלץ אותנו??

״פאק בראיין אני מצטער, אני כל-כך מצטער״ הוא אמר לו

״תומאס, אני לא מאמין זה באמת אתה?״ בראיין שאל בשוק

״כן בראיין אני פה״ הוא אמר לו

הקלה עצומה הופיעה בפניו של בראיין וזה הרגיע אותי גם, תומאס שיחרר את האזיקים של בראיין והרים אותו.

בראיין היה נראה מותש, באותו רגע עוד מישהו נכנס לחדר.

״תיאו?״ הוא שאל

״היי חבר״ תיאו אמר לו במבט רגוע.

״תיאו תפתח לה את האזיקים״ אמר לו בראיין

תיאו הסתובב לכיווני והנהן ״היי, נעים להכיר אני תיאו״ הוא אמר תוך כדי שהוא מתעסק באזיקים

״אני ליז״ אמרתי רועדת ולא מאמינה שאנחנו יוצאים מפה.

״ג׳וני ורפאל מה קורה?״ שאל תומאס בקשר שלהם

״יש כאן עוד כמה חולדות שצריך לטפל בהם, תיסעו ג'וני ואני נגיע ברכב השני״ אמר לתומאס מי שאני מניחה שהיה רפאל.

״קיבלתי״ תומאס ענה לו בתגובה והוציא אותי ואת בראיין מהמקום הזה.

באותה השניה שיצאנו בראיין קרס על הרצפה, נבהלתי והתיישבתי לידו.

״בראיין?! בראיין?! למען השם, תעשו משהו!!,בראיין תקום בבקשהה ״ צעקתי בוכה וניערתי את בראיין ששכב ללא אות.

תומאס הרחיק אותי ממנו ״לא בראיין, תקום נו תקום״ צרחתי לו וניסיתי להתנגד לתומאס אך ללא הצלחה, תומאס החזיק אותי ואמר ״הכל יהיה בסדר״, תיאו סחב את בראיין אל הרכב ונסענו משם.

כל הדרך החזקתי לבראיין את היד והתפללתי שלא יעזוב אותי.

״בראיין אני צריכה אותך, הבטחת שנצא מכאן ביחד״ אמרתי לבראיין ותיאו ותומאס הסתכלו עליי כלא מבינים, הם כנראה גם לא יבינו.