אבודים בעצמנו

פרק 15-בראיין:

חיכיתי שהיא תשבור את השתיקה כמו תמיד אבל זה לא קרה.

השקט הזה חנק אותי והרגשתי שאני טובע אז שאלתי אותה כמה ילדים היא תרצה, אני לא יודע למה דווקא את זה שאלתי זה מה שעלה לי לראש באותו רגע.

כשהיא שאלה אותי איך לקרוא לילד האחרון שלה לא ידעתי מה להגיד לה מעולם לא חשבתי על ילדים כי מעולם לא תכננתי להתחתן אבל עכשיו זה נראה לי טבעי, שמחתי לשמוע שהיא אהבה את השם שהצעתי לה.ועוד יותר אהבתי לשמוע את הצחוק שלה, ביקשתי ממנה לצחוק שוב, זה הרגיע משהו בתוכי.והיא עשתה זאת שוב היא צחקה שוב הרגשתי שאני נרגע למשמע הקול הזה.

אמרתי לה ללכת לישון ואחרי שדנו על זה היא נכנעה לבסוף והלכה לישון.

כרגע אני צופה בה ישנה, היא נראית כל כך שלווה והדבר הזה מילא לי חלק בחזה, לראות אותה ככה גורם לי להבין שזה שווה את זה שאני לא ישן, האמת שאני גמור לא ישנתי כבר כמה ימים חוץ מהיום לכמה דקות ודווקא בזמן הזה הם נכנסו, בכל לילה אני נשאר ער לשמור עליה למקרה ויקרה משהו.

שמעתי קולות ירי מבחוץ ונדרכתי, כאב לי לעשות את זה אבל הערתי את ליז כמו שהבטחתי לה.

״ליז, ליז קומי״ היא התעוררה ושאלה

״מה קורה?״

״אני לא יודע אני שומע קולות ירי מבחוץ וקיימתי את הבטחתי ועידכנתי אותך״

״ההיית ער עד עכשיו?״ היא שאלה כלא מאמינה

״כן הבטחתי לך את זה ואני מקיים״

היא הסתכלה עליי בהערכה והנהנה ״תודה בראיין, על הכל״

״אל תודי לי פרפר שלי עשיתי את זה כי את חשובה לי, אני לא יודע מה קורה בחוץ ואם זה הסוף אבל אם אני לא אקיים את ההבטחה שלי עבורך על כך שנצא מפה אני רוצה שתדעי שאני מצטער, אני מצטער כל כך״

דמעות הופיעו בעיניה ״זה בסדר בראיין, אם זה הסוף אני רוצה שתדע שהפכת את החוויה המגעילה הזאת לכמעט נסבלת, בלעדייך לא הייתי שורדת עוד רגע״.

הסתכלנו אחד על השנייה כל אחד מקצה אחר של החדר והיינו מלאי הבנה והערכה כל אחד על השני.

באותו רגע מישהו פרץ לחדר.