אבודים בעצמנו

פרק 3-בל:

שיטט לא קמתי בזמן מהשעון המעורר שלי, אלוהים למה דווקא ביום שאני צריכה להעביר התלמדות למתנדב חדש?!

אני מקווה שהוא לא יאבד סבלנות ויתחרט כי אם כך באמת שלא אסלח לשעון המחורבן על זה אף פעם.

התארגנתי מהר ויצאתי בריצת שיא אל ׳ילדים אבודים׳ לפני שנכנסתי הסדרתי נשימה וסידרתי את בגדיי ושיערי שהתבלגן מהריצה והרוח, אני לא רוצה להיראות כאילו דרסה אותי משאית ביומו הראשון של המתנדב החדש.

נכנסתי בקלילות מצפה לראות צוציק בגיל ההתבגרות אבל שום דבר לא הכין אותי לאל יווני שראיתי, תחילה לא הבנתי מי זה עד שג׳סי הציגה אותו בתור המתנדב החדש, התאפסתי על עצמי והצגתי את עצמי עם חיוך קורן .

״היי נעים להכיר״ אמרתי ושלחתי לו יד כלחיצת היכרות.

הוא לחץ אותה בחזרה וענה ״העונג כולו שלי״.

לא הצלחתי להתרכז כשעמד מולי הגבר הנאה ביותר שראיתי מימיי, השיער החום הזה עם העיניים האפלות האלו בצבע חום כהה ותווי פניו המשורטטות כאילו אלוהים עבד עליו שעות, וגופו הרחב והגבוה כאילו הטביע את עצמו בחדר כושר.

לחיצת ידו הייתה מיוחדת ונעימה מאוד.

ג׳סי קטעה את מחשבותיי כשאמרה ״יופי אני שמחה שנפגשתם, תתחילו בהתלמדות ובסופה תגיעו למשרד שלי״ הוא הנהן לעבר ג׳סי והיא עזבה כלא הייתה משאירה אותנו לבד.

עכשיו קלטתי שאני לא יודעת את שמו של המתנדב החדש.

״רק איך קוראים לך?״ שאלתי מפרה את הדממה שעמדה בחדר

״נראה ששכחתי לציין את שמי״ קולו העמוק והגברי אמר

״אני תיאו״

הנהנתי למשמע תשובתו והוספתי ״יופי תיאו אז אחרי שהכרנו, נתחיל בהתלמדות תרגיש חופשי לשאול אותי מה שתרצה אם משהו לא מובן ואם תרצה הפסקה רק תגיד״

תיאו לא הוסיף במילים אלא רק הנהן ולכן התחלתי ללכת מסבירה לו על המקום.

״כאן זה הכיתות, בכיתות אנחנו מלמדים את הילדים לפי גילם ורמתם השונה, לכל מקצוע יש לנו מורה ולכל כיתה יש מחנך ראשי ממש כמו בבית ספר רגיל זאת על מנת שנגרום לחניכים להרגיש תחושה ביתית ורגילה״.

משהו הבזיק בעיניו של תיאו ונעלם, המשכתי בסיור שלי מתעלמת מהסחות דעת מיותרות.

״כאן זו החצר הגדולה, פה הילדים יכולים לשחק בשעות ההפסקה המוגדרות ולאחר שעות השיעורים הילדים הולכים לפעילויות שונות ומגוונות וחלקם הולכים לזמן פרטי עם המתנדבים, וכאן אנחנו נכנסים לתמונה בשעות הפרטניות אנחנו מדברים עם הילד שלנו משחקים איתו ועוזרים לו בכל מה שהוא צריך זאת בשביל לגרום לו לתחושה טובה ומשפחתית, עד כאן הכל מובן?״ שאלתי כיוון שתיאו לא הוציא מילה מתחילת הסיור.

״כן״ ענה לי בקצרה וחיכה שאמשיך .

״בסדר אם כך אתה יודע שהחניך המשותף שלנו יהיה טומי-״ אמרתי אך תיאו קטע את דבריי

״משותף?״ שאל בתמיהה

״כן, טומי היה חניך שלי וכיוון שביקשת את החניך הותיק ביותר אנחנו ניהיה איתו יחד״ עניתי

״ולמה שאת לא תחליפי חניך?״ שאל תיאו בחוצפתו

״סליחה?״ שאלתי בהלם

״שמעת מה אמרתי״ הוא אמר בקור

״לא שאני חייבת לך הסבר מסוים אבל לא אחליף אותו כי טומי הוא לא סתם חניך עבורי הוא כמו אחי הקטן״ עניתי בגוננות יתר ונשמע שאמרתי את זה בעצבנות.

המשכתי את הסיור מתעלמת ממה שקרה הרגע ואחרי שהראתי לתיאו את שאר החדרים החשובים בבית האומנה כמו חדר המנוחה של הצוות, חדר הילדים וחדרי השינה של הילדים ושל חלק מהצוות לקחתי את תיאו למשרד של ג׳סי.

״את גם גרה פה?״ שאל תיאו.

לא אהבתי ששואלים אותי שאלות לגבי הבית שלי אבל לא רציתי לצאת גסת רוח ולכן עניתי ״לא, הבית שלי במרחק הליכה של 20 דקות מכאן״ תיאו הנהן והמשכנו ללכת בשתיקה למשרדה של ג׳סי.