אבודים בעצמנו

פרק 16-בל:

היום הערב צוות מה שאומר שאנחנו יוצאים מוקדם הביתה חוץ מהצוות הקבוע ולאחר מכן חוזרים בשעה 19:00 אל בית האומנה.ג׳סי צדקה טומי באמת היה רגיש מאוד לנושא משפחתו ולא הפסיק לקרוא לתיאו אבא ולי אמא וגם התעקש לשחק במשפחה כשאנחנו מגלמים את תפקיד הוריו והוא תפקיד הילד הקטן שלנו מה גם שהפך אותי לאישה בהריון מתיאו כמובן וחיכה שתיוולד לנו בת הוא גם התעקש לקרוא לה סטלה כי בעיניו זה השם היפה ביותר לילדה מתוקה.היה נראה שתיאו חש אי נוחות מסוימת בגלל בקשותיו של טומי אבל מילא אחר הוראותיו בלי לסרב על מנת לשמח את טומי, זה בהחלט עזר ובסוף היום טומי היה נראה מאושר והלך לישון עם חיוך ענק על פניו.כשיצאנו מבית האומנה תיאו הציע לקחת אותי הביתה אך סירבתי בנימוס בטענה שאני אוהבת ללכת באוויר הקריר זה מרגיע אותי, תיאו כיבד את בקשתי ולא לחץ אבל התעקש לאסוף אותי לערב צוות ולכן אני מתארגנת עכשיו בלחץ מודעת לכך שהוא אמור לאסוף אותי בעוד 7 דקות ועדיין לא סיימתי להתארגן.

בטעות נרדמתי על הספה והתעוררתי בבהלה לפני 16 דקות, התקלחתי במהירות ובחרתי בגדים נורמלים שמתי על עצמי מעט מסקרה ושפתון לחות עדין כדי להעניק לשפתיים תחושה רכה ונעימה.

הייתי מורעבת כי לא אכלתי כל היום אבל לא היה לי זמן אוכל בערב צוות, שמתי את נעליי ויצאתי החוצה.

תיאו חיכה לי מחוץ למרצדס השחורה שלו ופתח לי את הדלת כדי שאכנס.

״תודה״ אמרתי בחיוך והוא סגר את הדלת.

תיאו התיישב במושב הנהג ואמר ״את נראה יפהפה״ הסמקתי

״גם אתה נראה לא רע״ אמרתי בשעשוע מוקסמת מהבגדים האלגנטיים שלבש

״רק לא רע?״ הגיב בשעשוע וצחקתי

״אתה נראה מעולה״

״תודה אני יודע״ אמר בשחצנות וגלגלתי את עיניי

״היי את לא תגלגלי לי עיניים״ גלגלתי אותן שוב תיאו הסתכל עליי מופתע וניער את ראשו עם חיוך קל, שאר הנסיעה עברה בשקט נעים ולא מביך בכלל.

הגענו לערב צוות, ג׳סי עמדה ליד ג׳ון והודתה לכולם על שהגיעו.

כמו תמיד היא סיפרה את הסיפור מאחורי הקמת ׳ילדים אבודים׳, ג׳סי וג׳ון לא הצליחו להביא ילדים לעולם לא משנה כמה ניסו וכמה טיפולי פוריות הם עברו, ג׳ון אמר שהם לא מתייאשים והציע לג׳סי להתחיל תהליכי אימוץ, תחילה נתנו להם ילדי אומנה אבל כאב להם שכל פעם הילדים היו צריכים לעבור, היו להם חסכונות עבור הילדים שתכננו להביא לעולם ללא הצלחה ולכן ג׳ון הציע לג׳סי שיקימו את המקום מהכסף הזה, ג׳סי מיד אהבה את הרעיון והשניים התחילו בתהליך הקמתו.

בשנה הראשונה היו רק שלושה ילדים אבל מהר מאוד המקום גדל וכיום הוא עומד על 21 ילדים, כשסיימה לדבר אכלנו ושיחקנו משחקי חברה.

נראה שתיאו הרגיש בנוח והשתלב נהדר בצוות, ג׳סי החליטה לקחת את תיאו תחת חסותה האישית ונראה שהיא מתייחסת אליו כאילו הוא בנה האישי ולא מתנדב זה הזכיר לי את היחסים שלה כלפיי והיה בזה משהו שחימם את ליבי.

ערב הצוות נגמר וכולם התפזרו לבתים שלהם וחלק חזרו למגורים שלהם בבית האומנה נשארנו רק תיאו ואני התיישבנו קרוב על הספה כמעט בחיבוק בחדר המנוחה של הצוות עייפים אך לא רוצים לסיים את הערב.

״אתה יודע״ התחלתי להגיד ותיאו הקשיב לי במלוא הריכוז.

״ידעתי שיגיע היום שטומי ישאל על משפחתו אבל כל פעם קיוויתי שהיום הזה לא יגיע, כאילו היה בי חלק שהרגיש שטומי הוא אחי ושייך אליי, זה מוזר בעינייך?״ שאלתי.

האמת שלא ידעתי למה בחרתי לשתף את תיאו בכך אבל הייתה לי תחושה שהוא יבין אותי ולא ישפוט.

״כן אני מבין זה הגיוני נקשרת אליו מאוד ונראה שטיפלת בו וגידלת אותו כאילו הוא אחיך זה הגיוני שתרגישי כך לפעמים משפחה היא לא רק קשר דם״.

נראה שהוא מדבר ממקום אישי והבנתי לגמרי את מה שהוא אומר זה בדיוק מה שהרגשתי לגבי משפחתי ולגבי ג׳סי וג׳ון.

״אני פשוט לא מבינה למה החליטו לוותר עליו, למה השאירו אותו מחוץ לדלת בלי אפילו להכניס אותו כמו שצריך״ אמרתי

״לפעמים זה מכעיס אותי כל כך אבל אני מנסה כל פעם להישאר אופטימית ולקוות שהייתה לכך סיבה וזה לא קרה מסתם אנוכיות״ תיאו הביט בי במבט מיוסר ובגוף קפוא.