אבודים בעצמנו

פרק 15-ג'וני:

התכוונתי למה שאמרתי לויולטה היום, אני לא מצליח לשנוא אותה עם כל כמה שאני רוצה אני לא מסוגל.

לא רציתי שהיא תעזוב הנוכחות שלה הזכירה לי שפיות, היא הזכירה לי את הילדות וזה היה נחמד לשם שינוי.

אמרתי לעצמי שאדבר איתה על מה שקרה בלילה ואז אגיד לה ללכת ולא אדבר איתה יותר, אבל המראה שלה עומדת שם בחולצה שלי שהייתה ענקית עליה גרמה לי להתערער בהחלטה שלי.

אלוהים היא הייתה כל כך יפה וגם כל כך אסורה, היא בוגדת אסור לי.

״שבי״ אמרתי לה והנחתי מולה צלחת עם האוכל שהכנתי, פנקייקים עם סירופ מה שהיא הכי אוהבת.

היא הסתכלה על הצלחת וחיוך היה על הפנים שלה ״זכרת״ היא אמרה והנהנתי.

״אני צריך לדבר איתך״ אמרתי לה במבט רציני וקשה.

היא הסתכלה עליי ופחד היה בעיניה ״אל תגרשו אותי מכאן אני מתחננת אני לא יכולה לעזוב את ניו יורק, אקבל על עצמי כל עונש אחר רק לא זה בבקשה״ ויולטה אמרה וירדה על הברכיים דומעת.

״מה?! אלוהים ויולטה קומי אני לא מגרש אותך מניו יורק״ אמרתי לה בהלם.

מה זה היה לעזאזל למה שהיא תחשוב שאני מסלק אותה, גם אם הייתי אמור לסלק אותה אני לא הייתי מסוגל לעשות זאת.

״אתה לא?״ היא שאלה אותי והקלה הופיעה בעיניה.

״לא ויו, אני לא״.

״תודה תודה תודה״ היא אמרה והתיישבה חזרה.

״אם אתה לא מסלק אותי, על מה רצית לדבר איתי?״ היא שאלה בבלבול.

״אתמול קרה משהו מוזר״ התחלתי לומר לה והיא הייתה יותר מבולבלת.

״מה קרה?״ היא שאלה.

״הלכתי להתקלח וכשחזרתי התחלת לצרוח מתוך השינה שלך, התחננת לדניאל בגלל משהו וכשהתקרבתי קפצת מהמיטה והצטנפת על הרצפה כי חשבת שאני הוא, את מוכנה בבקשה להסביר לי מה זה פאקינג היה?״ שאלתי אותה והיא הייתה נראית מופתעת ומבוהלת.