אבודים בעצמנו

פרק 3-בראיין:

הסתכלתי על האישה שהייתה איתי, היא הייתה מהממת.

היה לה שיער חום גלי וגוון עור חלבי כזה, השפתיים שלה היו מלאות כאלה ואפה היה סולד וקטן.

זזתי מעט ועשיתי בטעות רעש והיא התעוררה, ״מי את? ומה את עושה כאן?״ שאלתי בסקרנות.

היא זזה מעט ואז גנחה מכאב ״הכל בסדר?״ שאלתי אותה

״וואי בן אדם, השניה התעוררתי תן לי רגע לעכל שיש לי שותף ,ברוכה הבאה דרך אגב״ היא ענת.

היא קצת משונה, צחקתי למשמע המילים שלה ואמרתי ״תודה אני מניח.

״אני ליז נעים להכיר״, היא הדגישה את הנעים להכיר בנימה צינית.

״בראיין ונעים גם לי״ החזרתי לה באותו מטבע.

״מה קרה לך בכתף?״ היא שאלה, .

מה קרה לי בכתף? הזזתי את ראשי לראות אבל מיד התחרטתי וגנחתי מהכאב ואז נזכרתי

״המזדיין שהביא אותי לפה דקר אותי״.

״אה״ היא אמרה.

״מה אתה עושה פה?״ היא שאלה אחרי כמה רגעים.

היא מצחיקה אותי ״את די חטטנית את יודעת את זה?״

״ככה אומרים״ היא הגיבה בלי שהזיז לה שקראתי לה ככה

״אתה יודע אתה די אופטימי יחסית למישהו שנחטף לפני פחות מ-24 שעות״ היא אמרה בבלבול

״אני אופטימי כי אני לא עומד להישאר כאן לעוד הרבה זמן״, זה נכון ג׳וני שמע אותי ולכן החבר'ה שלי יבואו לקחת אותי בקרוב.

״כן מתוק זה גם מה שאני חשבתי ועברו כבר 33 ימים, מתנצלת לנפץ לך את האשליה״

נדרכתי ממה שהיא אמרה ״את פה 33 ימים?״.

״כן היום אני חוגגת את היום ה-33 איזה מרגש זה נכון?״ היא אמרה בציניות, זה כבר התחיל לעצבן אותי

״מה עובר עלייך? למה את צינית כל כך? לא מטריד אותך שאת פה?״ אמרתי לה.

נראה שהיא נפגעה ממה שאמרתי, שיט לא התכוונתי לפגוע בה זה פשוט עיצבן אותי הידיעה שיכול להיות שגם אני אתקע פה כמוה.

״אני מצטער לא התכוונתי״ אמרתי כדי להקליל את האווירה בנינו.

״זה בסדר״ היא אמרה ושתקה.

משהו בשקט הזה לא נעים, אהבתי לדבר איתה משהו ביחס שלה נותן תחושה טובה.

״אז מה את עושה כאן?״ שאלתי שוב.

״אני הבת של רון פאולו״ היא אמרה בלי להביט בי.

״שיט״ אמרתי לה.

רון פאולו היה בין האנשים החזקים ביותר בלאס וגאס עד שהוא מת לפני חודש וקצת, אוי עכשיו אני מבין מישהו רצח אותו וכנראה שחטפו אותה אז.

״שאלת למה אני צינית כל-כך ואם לא אכפת לי שאני פה?, אז לא התשובה היא שלא אכפת לי שאני פה כי אין לי מקום אחר להיות בו, אין לי כבר אף אחד״ היא אמרה עם כאב וקולה רעד.

״אני מצטער״ אמרתי לה

״כן גם אני״ היא החזירה לי.

״אז מה אתה עושה פה?״ היא שאלה אחרי שנרגעה.

״אני אחד מיורשי המאפיה של ניו יורק״.

״אוי, הלך עלייך״ צחקתי בגלל הכנות שלה.

היא הביטה בי בבלבול ״נראה שגם לך לא כל כך אכפת להיות פה״

הסתכלתי עליה ואמרתי ״אני סומך על החברים שלי שיוציאו אותי מכאן״

היה הנהנה ״נראה לך שהם יוכלו להוציא גם אותי מכאן?״ היא שאלה בהיסוס

״אני מבטיח לך שברגע שזה יקרה אני אדאג שגם את תצאי מכאן״.

״תודה״ היא אמרה לי והקלה נראתה בעיניים שלה.