Dangerous fight [3]

פרק 12- מורדת

ג'וליאן-

כמות הצרות שהבחורה הזאת עושה לי מטריפה אותי. אני מבין למה שומרי הראש שלה לא שרדו אפילו שבוע. אני איתה חודשיים ומתחיל לאבד את סבלנותי.

כבר יומיים של טירוף.

ליליאן שמה עליי פאקינג זין לכל מילה שאני אומר, היא מתלבשת כמו חשפנית לנגד עיניי ומשחקת לי ברגש כשהיא מנסה להוציא ממני תגובה כלשהי.

היא ממש לא סלחה לי על המשפט ההוא-
תזדייני לי מהעיניים ליליאן.

כן, שכחתי לרגע מהמוח שלי.
הזין שלי דיבר במקומי.

מאז שבלה הודיעה לנו על ההריון שלה, סילביה והיא תומכות זו בזו. רפאל וברונו מעניקים להן כל מה שהן רוצות, וכשהן עצבניות?!

הגברים משקשקים.
לך תמלא חשקים של אישה בהריון.

"עכשיו אני רוצה אבוקדו עם שוקולד" בלה מתלוננת לברונו מהסלון, ופורצת בבכי פתאומי.

ברונו מזדעק ומגלגל את עיניו "פאק אישה, תירגעי זה בדרך!".

אני פולט גיחוך, ברונו הפך למשרת של הגברת הזאת.

"להירגע?!" היא צועקת ואז מתגלגלת מצחוק.
ואז כאב הבטן שלה מגיע, והיא שותקת.

"את ממש גרגמל" ברונו עונה לה בציניות וכשהיא מתקפלת בכאב, הוא ישר ניגש אליה.
הם עולים יחד אל החדר, וליליאן במקומם יורדת מטה בנעלי העקב הרועשות שלה.

נמאס לי מהן.

"למבצע הרג או למועדון" אני ישר מתקשח כשהיא מרפרפת עליי בעיניה לבדיוק שניה, מזכה אותי במבט מתריס.

לא מדברת.

היא פוסעת בביטחון לעבר הדלת, ואני מזנק אחריה בזריזות. היא מגיעה בהליכה מהירה לאופנוע שלה, עולה עליו ומניחה את הקסדה על ראשה.

"ליליאן, לא" אני אומר.

היא מרימה לי אצבע שלישית ודופקת לחיצה חזקה על הגז, האופנוע משחרר גז חם וזה כמעט ושורף לי את הרגל.

היא מטורפת.

אני רץ אל האופנוע שלי, תופס בו ועולה עליו במהירות, שועט אחריה כמו מסומם חדור מטרה. היא לא מביטה לאחור, אך יודעת שאני שם.

לאן היא פאקינג נוסעת.

"תסטי שמאלה, מריונטה" אני צועק לה בין כל רעשי הרוח "אל תחמירי את המצב!".

אני חותך אותה מצד שמאל והיא מקללת אותי בקול כשנאלצת להאט. היא חושבת שלשחק איתי בכביש זה משחק, זה לא. זה מסוכן, והאף בי איי אחריה כמו משוגעים.

היא עם הפאקינג אופנוע שלה.
הוא סמל לציבור.

ליליאן בקושי מצליחה להאט והיא סוטה במהירות לסמטה קרובה, יורדת מהאופנוע ומחכה שארד משלי.

"עושה לך טוב לשחק איתי משחקים?!" אני כמעט ושואג זאת, אך מנמיך את קולי ללחישה מסוכנת "עושה לך טוב להוציא ממני את הזעם?!" אני לוקח נשימה עמוקה "תירגעי כבר".

"תרגיע אותי" היא מתגרה בי?!

אני מתקדם אליה בצעדים מהירים, בתגובה היא לא נסוגה אפילו להיפך, היא מתקדמת אליי בעיניים רעבות לאש.

אני מצמצם את עיניי לעברה, כבר יומיים היא מאכילה אותי בקש "את רוצה שאזיין אותך?".

"היית מאשר לי ללכת למישהו אחר?" היא מתרעמת, מחזירה לי בשאלה משלה.

זה אכפת לי?!
לא.

האם אני אתן לה ללכת למישהו אחר?
לא.

אני תופס בה בחוזקה, מדביק אותה אל הקיר ועיניי הזועמות נפגשות באש שלה "תעשי את זה ליליאן, ותראי כמה אני רציני בתפקיד שלי".

ליליאן נושכת את שפתה התחתונה במודע "אתה יודע שדיברת אליי מסריח, אתה לא חושב?".

"אני יודע, לא מתנצל".

יש שקט בנינו.

"למה אתה כזה מניאק חסר רגשות אליי?!" היא דוחפת אותי לאחור בכעס, הופכת לאדומה "אתה בן זונה אנוכי".

הערתי אותה, החייתי את החיה שבה.

"את תמיד היית כזו חיה בסרט" הטון שלי קשה ואכזרי "תמיד חשבת שאת מעליי, רק בגלל שאת ממשפחת דה רוסו. את פזיזה עם אובר ביטחון מעצבן, אני מתעב את זה".

אם ליליאן נפגעה, היא לא מראה זאת.

"זו מי שאני, תתמודד. אם לא באלך, מוזמן לקחת את הרגליים שלך ולשחרר אותי לחופשי. נמאס לי לראות אותך כל בוקר כמו כלב מתנשא" היא אומרת זאת בשיניים חשוקות, נותנת לאגו שלי לעלות.

"תשתקי ליליאן, אנחנו רק צריכים לשרוד זה את זה" אני מחליט לומר לבסוף, רואה איך פניה משתנות למשהו אחר "תעשי את זה קל יותר לשנינו".

"אתה יודע שאני תחרותית" היא מחייכת בערמומיות, חיוכה מעט מעוות "אתה לא תחזיק מעמד עוד הרבה, אתה תפרוש".

הפעם תורי לחייך חיוך יהיר "להזכיר לך מי ניצח בפעם הקודמת?" תחרות הסכינים הידועה והמוכרת, שבסופה עקפתי את ליליאן בסכין אחת בלבד.

גורלה נחרץ, ההפסד שלה.
הכבוד הוענק לי, הניצחון היה שלי.

"בן אלף" היא ממלמלת בזעם, עיניה ניצתות בזעם והיא חולפת על פניי מבלי לדבר היישר אל האופנוע שלה. אני לא מאפשר לה להתקדם, תופס בה ומדביק אותה למושב האופנוע.

"את לא עושה את זה יותר" אני מבהיר לה, זעמי קפוץ ועיניי מודיעות לה שאני רציני לחלוטין ללא שום שמץ של צחוק "כשאני מדבר איתך, את עונה לי. כשאני דורש לדעת לאן את הולכת, את עונה לי. והכי חשוב מריונה, תבלעי את הרוק כי את חוזרת באופנוע שלי".

ליליאן לא מדברת, השקט בנינו מלא בזעם טעון ובשנאה טהורה. היא מעוותת את פניה באי הסכמה, וכשאני משחרר את אחיזתי בה היא מורדת בחוקים שוב.

ונוסעת חזרה לאחוזה, באופנוע שלה.