Dangerous fight [3]

פרק 42- זה מחורבן

ג'וליאן-

זו הדרך היחידה לגרום לליליאן להיכנע, היא אוכלת את עצמה וקופצת אליי כדי להגיע אל הטלפון שבידי. אך אני? מחושב. אני יודע בדיוק מה הצעדים שלה, מה היא חושבת.

ועכשיו? עכשיו זו נקודת השבירה שלה.
היא כמעט שם.

"לא שמעתי אותך ג'וליאן" ברונו אומר לי, אני שם את השיחה על מצב השתק ומדבר לליליאן.

"ג'וליאן דיי" היא נאבקת בי, עדיין.
נלחמת בי, אבל למה?
ממה היא פוחדת שאגלה?

"תספרי לי?" אני שוב שואל את אותה השאלה, ושוב מקבל ממנה את אותה תשובה.

"זה יהרוס הכל, תעצור עם זה".

"את בכל מקרה הורסת הכל, תראי איך את מתנהגת אליי מאז השיחה המטופשת ההיא. את מרחיקה אותי ממך!".

"לא" היא לא מצליחה למנוע ממני להמשיך את השיחה עם ברונו, ששואל כמה פעמים אם הכל טוב.

"מה עשית לליליאן ברונו? פגעת בה?" האומץ והנחישות שלי כנגד ברונו עכשיו, עם כל כמה שאני מכבד אותו ויודע שעדיין הוא מסוכן לי.. כי הוא אחיו של הקאפו בעמדה חסרת רחמים, מה שאמר לה בשיחה ההיא השפיע עליה מאוד.

"אני אף פעם לא פוגע בה ג'וליאן, על מה אתה מדבר?" הוא מיתמם, זה מרגיז אותי יותר.

"השיחה שלכם, מה אמר-" והפעם, ליליאן מצליחה לנתק את השיחה. מתנשפת, היא אומרת "אני אגלה לך, רק תפסיק".

עכשיו אני מחייך בשביעות רצון "כולי אוזן".

ליליאן מסתכלת עמוק לתוך עיניי, כאילו רואה את נישמתי "אני מסיימת את זה, אנחנו כבר לא שוכבים יותר. תתנהג אליי בדיוק כמו שהתנהגת אליי לפני, תשנא אותי כמה שאתה רוצה. זה לא יעבוד בנינו, אני צריכה להישאר לבד".

"זה לא מה שהוא אמר לך" אני אומר בקרירות.
היא מחרטטת אותי עכשיו בתעוזה וזה לא מוצא חן בעיניי.

"הוא תמך בזה".

המילים הללו הידהדו במוחי במשך כמה שניות.

"תמך בזה או עודד את זה? איך הוא גילה על זה? סיפרת לו?" אני מתקיף אותה בשאות וליליאן תופסת בידי ומכריחה בי להקשיב לה בדממה.

"הוא מצא את הקונדום בפח שלי ג'וליאן" היא אומרת, קולה שקט מעט "הוא הבין לבד, והתעמת איתי על זה.. מצטערת".

מזה היא פחדה.
פחדת שאנטוש אותה אחרי זה, היא פחדה שאבין מה עליי לעשות. אני יודע שאני צריך להרחיק אותה ממני כמה שאפשר, אבל מאוחר מידי. אני כבר שלה, והיא שלי.

"זה נגמר" היא מסיימת לדבר.

אני מתעקש "זה לא".

ליליאן מחייכת חיוך חצי עצוב וצוחקת "אני לא חושבת שהבנת את זה, אני נפרדת ממך ג'וליאן. גם אם לא היינו ביחד רישמי, שכבנו או כל הקטע שהיה בנינו.. זה חייב להיגמר".

"את לא שמעת מה אני רוצה" אני אומר בחדות, היא מסרבת להקשיב לי "את לא זורקת את הכל ככה לפח, אחרי כל המאמצים שלך לגרום לי ליפול בקסמייך זו טעות מזוינת".

"אין ברירה" היא טוענת.

"יש הרבה ברירות אחרות" אני אוחז בלחייה, מביט עמוק בעיניה שמחזירות לי מבט ספקני ומבולבל "את סומכת עליי?".

ליליאן מלקקת את שפתיה "כן.. אבל-".

"אז דיי, מספיק" אני נותן לה נשיקה קצרה בשפתיים, מחייך בעידוד "הכל יהיה בסדר".

"לא ג'וליאן" היא מרימה את קולה "שום דבר לא יהיה בסדר, ירצחו אותך מול העיניים שלי! אתה יודע מהם חוקי המאפיה, וקיבלת פקודות.. כשרפאל ישמע או יגלה על זה יוציאו אותך להורג, אני לא אעמוד בזה.. אני אהפוך לאשמה, זה יכאב לי!".

אני מבין אותה, את הרצון המזורגג הזה.
אנחנו בבעיה אמיתית, אבל אני לא יכול לוותר עליה מהר גם אם זו סכנת חיים. היא שווה את זה, תמיד צריך לקחת סיכונים.

"אז בואי נהיה זהירים יותר" אני אומר במקום זאת, היא פולטת גיחוך.

"לא ג'וליאן, זה לא אפשרי ואתה יודע את זה. לעולם לא נוכל לחשוף את מה שקורה בנינו, זה חוק ואתה מבין בחוקים" היא מסבירה את זה שוב, ואני עדיין לא מוכן לקבל את זה.

"את לא נפרדת ממני בגלל זה" אני מחליט לומר, זה טיפשי.

"בוא נסיים עם הסיבה שבגללה הגענו לכאן ואחר כך נדבר על הבעיות שלנו, נצטרך למצוא פיתרון".

"אני אעזוב את התפקיד, אתפטר ממנו" רעיון עולה במוחי, רעיון טוב.

"אני לא רוצה שתעשה את זה בגללי, אתה לא רק תאבד את התפקיד אתה תאבד את הדרגה הגבוהה שלך. רפאל ישאל שאלות, יבין מתי התחלנו.. ואם צריך הוא יערוך עליך גם פוליגרף. לא תוכל להתחמק מזה, הכל יתגלה.. וברגע שיתגלה, זה יהיה הסוף".

"אדבר עם רפאל".

"הוא חמום מוח, זה לא יעזור לך".

ליליאן נותנת לי חיבוק קצר "זה יהיה המגע שלנו מעכשיו, אין מעבר".

"את לא מתחשבת ברצונות שלי".

"הפוך!" היא שוב מרימה את הקול "בגלל שאכפת לי ממך, אני חושבת עליך. ידוע שאני אנוכית לצרכים שלי ואני רוצה אותך. אבל זה רע לך, זה יהרוג אותך ואני לא מוכנה לסבול את העובדה הזאת שזה בגללי..".

המצב הזה מחורבן.