Dangerous fight [3]

פרק 59- בלגן גדול

ליליאן-

לא הייתי מסוגלת לפגוע בברונו שהתקרב אליי, גם כשכעסתי עליו כלכך. אף פעם לא יכולתי, הוא היה החולשה שלי והאדם שהערצתי יותר מכל. רפאל אף פעם לא ניסה או הצליח להבין אותי, אבל ברונו כן.

הוא תמיד היה שם, תמיד הבין והקשיב. לפגוע בו זה כאילו אני פוגעת בעצמי, הוא התאום שלי. רפאל נשאר עם ג'וליאן בעוד אני רק מתאוששת מההתעלפות ואיבוד ההכרה השני שלי בפרק זמן קצר קצר כלכך.

שכחתי מהכל, שכחתי לאכול ולשתות. רק רציתי להגיע אליו, לראות אם הוא בסדר ולראות מה איתו כי כאב לי בלעדיו. רציתי רק לשמוע את הקול שלו ולראות את החיוך שלו.

איבדתי הכרה.

"היי, ליליאן" משהו מנופף מול עיניי וקורא בשמי, אני לא רוצה לפתוח אותן. לא רוצה להכיר במציאות הזאת.

פי יבש, מגישים לי מים ואני כולי מטושטשת "מה השעה? ערב?" אני מקווה שלא איחרתי את המועד. ברונו נגלה לפניי, חיוך זעיר על שפתיו "עדיין לא, הכל בסדר".

זה מרגיע אותי לדקה אחת כשאני מתאפסת ומתיישבת, תופסת בראשי ומסדרת את המחשבות שלי. ברונו מכחכח בגרונו ומתיישב לצידי "אני לא אגיד לך שהזהרתי אותך ולא אאשים אותך בכלום. אני מבין את הצד שלך, ומבין גם את הצד של רפאל. זה מתנגש כרגע-".

אנחה עצובה יוצאת ממני "אני יודעת".

"את הרגת עכשיו שניים מהחיילים שלנו ליליאן, זה גם מעשה חמור. אני בטוח שרפאל יחליק לך על זה, אבל אל תסתבכי בבקשה. אני צריך אותך ממוקדת" עיניו של ברונו מסתכלות לשלי, הוא באמת מדבר מהלב שלו.

"אמרתי לו שאהפוך לאויבת אם יהרוג את ג'וליאן" אני משתפת, זה באמת מה שיקרה. ואם זה יקרה, אתרחק מהמאפיה גם אם זה אומר שיצודו אותי כמו מטורפים "אני מבולבלת, אני רוצה להציל לו את החיים. זו לא אשמתו בכלל".

ברונו מקשיב ומגחך "שום אויבת לא תהיה פה מצחיקה אחת. את נשארת פה גם אם קורה הרע ביותר שיכולנו לחשוב עליו. את יודע שהוא גם חבר שלי מעבר לבן הזוג הסודי שהיה איתך".

ברונו מדבר איתי עוד קצת מנסה לעודד אותי ולתת לי עצות אך זה לא נכנס לי לתת מודע "החלטתי ברונו" קובעת עובדה "החלטתי שאני הולכת לעשות בלגן".

_______________________________________

הערב הגיע ואותי שוב סיממו והשאירו קשורה למיטה עם כמה שומרים, רפאל לא רצה שאהיה שם. התחננתי לברונו שישחרר אותי, אך הוא אמר שלא יכול ובסתר נתן לי מפתח לזה.

איזה גבר הוא, גם הוא רוצה להציל את ג'וליאן.

החיילים הבני זונות האלה צוחקים עליי, לא יודעים שעוד רגע המקום שלהם תהפוך להיות שלולית דם מכובדת "איזו חמודה את כשאת נאבקת כאילו יש לך סיכוי" אחד מתקרב אליי, מלטף לי את הלחי ואני יורקת עליו.

"אתה לא נוגע בי" אני נוהמת, איזה בושה של חיילים. מה הם חשבו כשהשאירו אותי כבולה מול ארבעה כאלה. הם מחפיצים אותי ונהנים מזה.

אחד מהם שחור שיער וגבוה מתקרב אליי ומעביר את ידו על השיער שלי, יורד לביטני ועוצר שם "נעים לך?" הוא שואל בחיוך זדוני, זה כיף לו "את יודעת.. תמיד רציתי אותך, אני שמח שעוד מעט ג'וליאן כבר לא יהיה פה לאיים על המקום שלי".

הוא פסיכופת וחולה בראש, כנראה שהוא המוביל כרגע במקום ג'וליאן. האגו עלה לו למוח. עוד מעט הוא גם יבקש את ידי מרפאל.

אני נוגחת בראשו והוא מועד אחורה "בן זונה". הוא מתאושש, חיוך נמרח על שפתיו המכוערות והוא מעיף לי סטירה מצלצלת ללחי. פאק, זה כואב.

"רפאל ישמע על זה".

"הוא יאמין לי, בך כבר האמון אבד" הוא מגעיל אותי, אחד מהחיילים האחרים שם קורא בשמו. אדריאן.

הוא עולה על המיטה בה אני נמצאת, אף אחד לא מתקומם נגדו כשהוא רוכן מעליי בצורך מבחיל "כשאת כבולה ככה הרבה יותר כיף לבחון אותך.. את עסיסית, כוסית".

תזדיינו לי מהעיניים, אני רק מחכה לרגע הנכון להשתחרר "אם אשתחרר, אתה מת" זו הבטחה ממני בזמן שהוא צוחק עליי ומכניס את ידו לשורט שלי.

היד שלו מורגשת לי בין הרגליים, הנשימה שלי מתחילה להיות מואצת יותר ויותר. אדריאן משפשף את הדגדגן שלי באגודלו, אוהב לראות איך עיניי מתגלגלות לאחור.

פאק.

הוא דוחה אותי.

"מספיק" אני אומרת לו ובלי ששם לי פותחת את האזיקים ונועצת בו סכין בראש מספר פעמים, הוא צורח בהיסטריה עד שדומם. שאר החיילים רצים ממני ומסתערים על הדלת, זה משעשע אותי. הם בורחים ממני ואני רצה אל האיצטדיון שלנו, ששם מתרחש הבלגן האמיתי.

לקחתי איתי אקדח וסכינים, זה כל מה שאצטרך. אני נכנסת בין ההמון, רואה את הקהל שמריע, שמעודד את זה. ג'וליאן עומד על הבמה, גופו מקבל מכות חשמל בנתיים.

רפאל מדבר "זה מספיק, אנחנו רוצים להגיע למילים האחרונות של ג'וליאן שהיה בכיר ומפקד ביחידת העילית שלנו. הוא בגד בי, בגד במאפיה כולה. הוא נגע באחותי, ועל זה אין מחילה".

אוי לא.
הוא אומר לו לכרוע על ברכיו ולומר מילים אחרונות.

"מילים אחרונות ג'וליאן?" אני מחפשת את עיניו של ג'וליאן, והוא מוצא את שלי.

אני צורחת, ומקימה בלגן.