Dangerous fight [3]

פרק 31-קרב לוהט, תסכול

ליליאן-

הקרב הלך חלק, ג'וליאן היה חסר רחמים כלפיי אותו יפני מזדיין. ידעתי שיש לו את הכוח לחסל אותו מבלי למצמץ, ולכן לא חששתי.

ועוד קרב שני, ג'וליאן והבחור מקיזים את דמם של זה את זה על בגדיהם והקרב הזה באמת לוהט. לי בכיסא לא נוח, בכלל לא. יש לי שירותים, הרטיבות הזאת בין הרגליים מציקה לי ומחרמנת אותי שוב.

היא מזכירה לי מה ג'וליאן עשה לי ברכב וכמה התפתלתי עליו כמו גורה חסרת שליטה ומעצורים. אך לצערי, אסור לי לקום ממקומי וזה באמת עינוי. התחושה החמה והדביקה הזאת בתוכי לא משתחררת, לא עוזבת אותי לרגע.

פניי פוקר, בוהות בקרב בעוד סילביה גם היא משתדלת לצידי לעבוד על כמה נשימות כמו שרפאל לימד אותה לעשות אם תרגיש צורך לברוח. בפעם האחרונה שהתרחש קרב כזה, היא ברחה באמצע וגרמה למילמולים נוראיים בקרב הקהל.

'אשת הקאפו קמה ממקומה בריצה בזמן שבעלה נלחם'.

זה היה רע.

בלה לעומתה, לא אוהבת את זה אך לא מתנגדת כמו סילביה. ברונו לצידה שומר עליה כמו אוצר, והיא נראית כאילו לא רוצה לחשוף את העובר שבביטנה לצעקות האימים האלה.

ואני?

אני אוהבת את זה, לראות אותם נאבקים על חייהם. לראות את דמם של הבוגדים והאוייבים מותז ונשפך אל הרצפה בקצב. זה צבע יפה.
אני פסיכופתית לחלוטין.

היו כמה פעמים שנלחמתי בעצמי בזירה הזאת, רפאל ידע מהן כוחותיי ולמרות שהתנגד לבסוף אישר לי להילחם שם. פירקתי ארבע מזדיינים, בזה אחר זה בעוד שבכל קרב האדרנלין שלי רק עולה והעייפות גוברת.

ג'וליאן חונק את הקורבן בידו האחת, מועך את צווארו בידו כשבעיניו להוטה אש הרג. הקורבן נחנק, משתעל ומחרחר עד שג'וליאן קובע את מותו ועוזב בקלילות את צווארו של הבחור שהפסיק להתנגד.

חיוור, מדמם, מת.

הדבר הראשון שעליו ג'וליאן מסתכל, הוא עליי. המבט הזה עם עיניו האפורות מחורר אותי, מלהיט את תחושת הרטיבות שמתבשלת בי שוב. אני מחזירה לו מבט, והוא מחייך ברוע.

רפאל קולט את חילופי המבטים של שנינו, ואני מייד מסיטה את עיניי מג'וליאן.

"אני רוצה להילחם בו בעצמי" אני לוחשת כדי שהשנאה הברורה שלי אליו תיראה אמינה בעיני רפאל "זה אפשרי?".

רפאל מניד בראשו "לא, ואל תטרחי לשאול פעם נוספת".

ברונו היושב לשמאלי מניח את ידו על כתפי ורוכן לאוזני "זה רק אני או שאת והוא הזדיינתם?".

האוויר כולו נשאב מריאותיי, ואני מתעשתת על עצמי במהירות "מה? לא, איכ בחיים לא ברונו" אני חובטת בזרועו, מזועזעת ומזייפת את עצמי הכי אמין שאני יכולה.

לא הזדיינו, אבל קרוב לזה כן.

"את משקרת לילי?" ברונו מתגרה בי בקול נמוך, אני משפדת אותו בעיניי "למה שאזדיין עם ג'וליאן לעזאזל?!".

"כי את חרמנית עליו אש, אני רואה את המבט בעיניים שלך" ברונו מציין, והוא בהחלט צודק. הצורך החרמני שלי רק גובר ככל שהרטיבות הנעימה והמעיקה הזאת לכודה בתוכי.

"לא הזדיינו, תשכח מהרעיון" אני מנופפת בידי בביטול וברונו צוחק "כשזה יקרה, עדכני אותי סיס".

הפעם אני זאת שלוכדת את עיניו של ג'וליאן במבט מאשים, רק בגללו אני מסתבכת. הוא לא מחייך אליי, אך אני רואה את הניצוץ הערמומי והמרוצה שבעיניו.

"ואל תגידי לי שאת שונאת אותו" ברונו לוחש לי שוב באזון, קולט את מה שקרה בנינו הרגע "את אולי שונאת אותו מאהבה".

אני אפילו לא טורחת לענות לו, וכשהקרב האחרון מסתיים אני לא מודיעה ומתרחקת מהמקום הזה כמה שיותר מהר.

אני אש, אני חרמנית וברונו צודק.
לעזאזל.

הרעיון להיפטר מג'וליאן לא קל כמו שחשבתי. התאהבתי בו בדרך, הרגשות המבלבלים שלי אליו מעיקים עליי והוא לא עושה לי חיים קלים.

מצד אחד הוא מתנהג אליי בקשיחות האופיינית לו, לשם התפקיד. ומצד השני, הוא מזיין אותי באצבעותיו במקום אסור.

"לאן" יד קשה עוצרת אותי, הקול המוכר הזה מדליק אותי שוב ומאמלל את איברי כלכך חזק שאני מרגישה את הפיצוץ מגיע.

ג'וליאן עדיין בבגדיו המלוכלכים, יש לו חתך קטן בגבה וקצת דם בשפה התחתונה. חוץ מזה, הוא לא נפצע.

"למה אתה עוקב אחריי?" אני מעיפה את ידו ממני, מתקשה לשלוט בעצמי לידו.

ג'וליאן מגחך ללא רמז של צחוק "למה את בורחת ממני?".

"אתה נפצעת".

"בקטנה, לא ענית לי על השאלה" ידו החמימה של ג'וליאן תופסת בסנטרי, מרימה את פניי אליו בקלילות מעצבנת.

"מה-" אני נושפת אוויר בזעם.

"את מתוסכלת ממני?" הוא מבזיק חיוך יפייפה ואני מרגישה אותי מתמוססת במקומי והופכת לג'לי כפול.

"תגדיר מתוסכלת".

"אחת שלא הספיקה לקבל את כל העונג שרצתה" ג'וליאן מתקרב לשפתיי "לא הספיקו לך האצבעות שלי?" זו עקיצה בוטה ומכוערת.

"תוריד את היד שלך מהסנטר שלי" אני אומרת, מתווכחת איתו בעיניי ובין שנינו עולים גיצים של אש "ואל תיגע בי בחיים, אני אסיים את הערב במקום אחר".

"נראה אותך מעזה" הוא מתנפל על פי לפני שאני מצליחה להגיב, ואני כמו נזקקת מגיבה לו בלהט משלי.

למה הוא כזה לוהט?