Dangerous fight [3]

פרק 44- תוכנית במועדון

ג'וליאן-

אנחנו נכנסים למועדון, המקום מלא ברעש של מוזיקה ואנשים. הכל אורות, שתיה, צחקוקים מזויפים. איך החיים נראים ורודים ברגע של שיכרות, אבל הכל מתחת בולשיט.
כיסוי, מסיכה.

ליליאן פוסעת לפניי, מועדת ומתלוננת על הכאבים שיש לה ברגליים. אני נהנה מזה, לדעת שעשיתי עבודה טובה. לראות איך היא עדיין לא מפוקסת כששוב מועדת למרות כל היציבות שלה "אתה בן זונה אתה יודע" היא אומרת.

"תמיד פה לשירותך, יאלה תתקדמי" אני מאיץ בה ואוחז בגבה בליווי. היא מעיפה את ידי כרגיל, אוהבת לצעוד לבד וחולפת על פני אנשים בניסיון לחפש יפני מזדיין שימסור לנו כמה שיותר מידע.

אני חושש? קצת.
עד כמה רחוק ניאלץ ללכת עם הדבר המטופש הזה.

ליליאן ממשיכה ללכת בביטחון האופייני לה, וברגע שאני רואה איש שיכור מתנודד מצד לצד כשכוס וודקה בידו, אני תופס בליליאן שצווחת לרגע ומדביק אותה לחזי.

"בשביל מה זה היה?" היא מתשמת, חדורת מטרה.. בקושי זיהתה את הגבר ההוא שעכשיו חולף על פנינו.

אני מחווה בראשי אליו והיא מסתכלת בהבנה "הצלתי את הבגדים היפים שלך מקצת ליכלוך" אני קורץ.

ליליאן מגלגלת את עיניה בציניות "אני ממש אסירת תודה על זה, ג'וליאן".

"אני פה להגן עלייך" זו הבטחה, יש בה משהו עמוק יותר שגם אותו היא מבינה. עיניי מרצדות על פניה, והיא בוחנת כל תזוזה קטנה שלי.

היא מתקרבת לי לאוזן בחיוך קטן, נושכת אותי קצת "אני אוהבת אותך, אתה משעשע". אני מרגיש שלחיי כמעט ומסמיקות, אבל חום מציף את גופי "זה הדדי, מריונטה שלי".

היא פתאום מדביקה לי נשיקה יבשה בשפתיים וממשיכה הלאה כרגיל. אחרי כרבע שעה של חיפוש אחר יפני מזדיין, ליליאן מאתרת אחד ומתבייתת עליו. היא הולכת אחריו במהירות, כמו פנתרה לחיסול.

"הפ הפ, מה התוכנית?" אני תופס בידה, מונע ממנה להמשיך.

ליליאן מתרצנת והופכת לקשוחה "לשכב איתו" היא רואה שפניי משתנות לכעס ואז היא מגחכת "סתם, לצוד אותו בסגנון הפנתרה השחורה. חמש דקות, תחכה לנו ביציאה".

אני קולט את הסיטואציה "יש לך בדיוק חמש דקות אחרת איאלץ להתערב, סגור?".

"סגור" היא אומרת, בזמן שאני צופה מהצד בה מנענעת את הגוף שלה ברחבי המועדון. בדרך כלל ליליאן היא זו שבוחנת מהצד ולא רוקדת ככה בפראות, אבל זה שונה.. כי הפעם יש לנו משימת נקמה.

והמשימה הזו מטריפה לי את הדעת, במיוחד כשכל החרמנים נצמדים לה לתחת. אבל זו ליליאן, היא בוחרת איך להגיב. לתלוש להם את הלשון או לאפשר להם להרתיח לי את הדם.

וכרגע, כרגע היא בוחרת באופציה הראשונה.
זה מרגיע אותי, שום יד שהיא לא אני לא תיגע בה.

היפני פתאום רואה את ליליאן, מתקרב אליה בצעדים מהירים. שיערו שחור והליכתו משדרת כוח ותאווה. הוא מת לזיין אותה. ליליאן מלקקת את שפתיה לעברו בפיתוי והוא נענה לה, אוחז במותניה ולוחש משהו לאוזנה והיא מצחקקת ומחזירה לו במשפט.

אני פאקינג מקנא.
הבחורה הזאת שלי.
עברו רק שתי דקות, ואני כבר יוצא מדעתי.

וזה ממשיך, ליליאן מושכת אותו לעבר הבר. שניהם מזמינים שתיה, הם מנהלים שיחה על הכיסאות ומידי פעם צוחקים. נראה שכיף לה, שכיף לו. הוא בוחן את גופה ללא פילטרים, עוצר על שדייה המלאים ומתענג על היופי הזה ששייך לי.

המחשבות שלי מתבלגנות ואני משתדל להישאר בצד הריאלי. אבל כמה אפשר כשהצד הריגשי בנוגע לליליאן דלוק? אני אוהב את הבחורה הזאת.

כבר ארבע דקות, ושניהם אפילו לא נראים כמתכוונים לצאת לבחוץ. אני תוהה אם להאיץ את הקצב, להידחף לשם. הקנאה אוכלת אותי וליליאן לא תאהב אם אתערב לה בתוכניות. אז אני ממשיך לאפשר לה את זה, גם כשעוברות חמש דקות.

אחרי עשר דקות, כשכולי מלא בזעם טהור הם נעמדים והולכים לעבר היציאה. ליליאן קורצת לי, ואני מהנהן ויוצא אחריהם באלגנטיות. זה טוב, הכל פועל בקצב.

אני שומע את קטעי השיחה לפניי, כשהם עוד צועדים והיפני קצת מצדד מצד לצד כמו מסכן "אז.. שנתחיל במציצה תמורת מידע?".

השמיעה שלי מתחדדת, מה הוא אמר הרגע?!

"מממ, ומה יבטיח לי שתספר לי אותו כאמת?" היא מתחכמת, אינטלגנטית שלי.

"אני מסומם, אשפוך הכל.. כמו שאשפוך את הזרע שלי בפה היפה שלך" הוא פולט, נשבע שהוא אידוט חסר טאקט.

בן זונה שמוק.
אני כמעט ומסתער עליו, אך ליליאן עושה זאת במקומי ודופקת את ראשו בקיר הסמטה "תקשיב ותקשיב לי טוב חתיכת בן זונה" ליליאן חושקת את שיניה בארס, בעיניה עולה כעס של גיהנום "אתה לא תיגע בי בחיים עם הידיים שלך, ואתה יודע למה?".

היפני השיכור מתקפל במקומו, חצי צוחק וחצי בוכה "מה עשיתי?" עיניו מתרחבות "ולמה את מוציאה סכין?".

"לכרות לך איברים נחוצים עד שנדבר" קולה קר, ואני גאה בה מהצד "שנתחיל עם הידיים? איפה אלכסנדר".

"אני בשבועה, אסור לי לומר" הוא כמעט מתחנן, קל לשבור אותו. ליליטן לא מאבדת את עשתונותיה, וכורתת לו אצבע אחת בזמן שהוא צורח ומקלל.

"תשאיר לך חמצן בריאות, אתה תצטרך אותו" אני חושף את עצמי, צץ מאחורי ליליאן בגיחוך קטן.

פתאום הוא קולט "אתם מהמאפיה האיטלקית".

"אז גם החשיבה שלך איטית, לא טעיתי" אני מרשה לעצמי לעקוץ אותו ובנתיים ליליאן ממשיכה לירות בו שאלות, כורתת לו עוד אצבעות כשהוא שוב מסרב.

"קשה לך לדבר הא?" היא חונקת אותו, תופסת בגרונו. הוא מחרחר, מגרגר כמו חתול מעונה.

"ב..בבקשה" פניו מכחילות, אני אוהב את זה.