Dangerous fight [3]

פרק 15- שיחה יבשה

ליליאן-

אני מתאגרפת בחדר הכושר הענקי שבקומה התחתית יותר, מתאגרפת כאילו אני מכסחת את פרצופו המעצבן של ג'וליאן. אני לא שמה לב שברונו מתהלך ממש מאחוריו כשהמכה הבאה שלי מעיפה את השק לעברו בכוח.

"פאקינג זין" ברונו מגחך ומתחמק ממנו "את עצבנית סיס".

"מעניין בגלל מי" אני עונה בציניות, חובטת בשק חזק יותר עד שכמעט הוא עף ממקומו ונתלש. רוב האנשים תוקעים בי מבטים, אבל לא אכפת לי.

אני עצבנית.

"בגללו?" ברונו מתעניין, לוקח כיסא ומתיישב לצידי. הוא מקשיב לזעם שלי במשך כמה דקות, אפילו נותן לי לעשות איתו כמה קרבות בשביל להירגע.

בסופו של דבר שנינו יוצאים פצועים זה מזה.

"את אכזרית היום".

"גם אתה לא רחמן".

מעולם לא הרגשתי רגשות כלפי משהו או מישהו. אבל כלפי ג'וליאן, יש הרבה. הוא מעורר אצלי דברים שלא ישעתי שקיימים בתוכי.

התחרותיות שלי נגדו, השנאה אליו בכל פעם שהוא מתעלם ממני. הרצון לגרום לו להגיב אליי, שישים לב. שיפסיק להתנהג אליי כאילו אני ילדה קטנה ופזיזה.

אני שונאת את זה שהוא שונא אותי כלכך.
אם זה אפשרי בכלל.

והצד האפל והמסוכן שלו?!
אני פאקינג אוהבת את זה, נמשכת לחרא הזה.
כשהרגשתי את הסכין צורבת את עורי, רק נדלקתי ממנו ורציתי עוד.

אני שונאת לאהוב את זה.
הוא משתמש בזה להרגיע אותי, להשתיק אותי ולחנך אותי אבל זה רק גורם לי לרצות עוד.
והוא יודע את זה, הוא שם לב לזה.

אלוהים, זה נוראי.

אין לי פאקינג רגשות, למה אני נמשכת להתנהגות הרעה שלו כלפיי?!

"כל עוד תשתפי איתו פעולה יפה" ברונו אומר "זו ממש לא בעיה לגור איתו, זה אפילו יכול להיות נחמד".

האם אי פעם ג'וליאן יהיה נחמד כלפיי?
לא נראלי.

הוא לא מכיר את ג'וליאן כמו שאני מכירה אותו. את הצד המעצבן שלו, התחרותי שלו, הקר ובלי הרגש שלו. וגם אם הוא מדבר איתי, זו פקודה או עקיצה קלה.

תמות ג'וליאן, פשוט תמות.

"תאמיני לי שהוא יכול להיות ממש נחמד" ברונו מנסה לשכנע אותי להאמין לו, יודע שאיתי מצבי קשה.

"כשהוא רוצה אתה מתכוון" אני עוברת לאחוז בסכין, וקולעת למטרה על הקיר. כמוני, עושה גם ברונו ומפספס.

"טוב לך לשנוא אותו ככה?" הוא באמת שואל.

שאלה קשה, אבל כחלק מהמגננות שלי כן.

"תשאל אותו קודם" אני עונה.

אני שונאת אותו באמת?
אני מתחילה לחשוב עם עצמי, מכוונת אל המטרה וברגע שעיניי קולטות את ג'וליאן פוסע לעברינו הסכין מאבדת את כיוונה ולא ננעצת בלוח.

הוא הסיח את דעתי.

"תתרכזי" ברונו מעיר, ואז גם הוא קולט את ג'וליאן אך בכל זאת מצליח לפגוע במטרה. ברונו פורש הצידה לג'וליאן, שמסמן לו להתקרב.

הם מחליפים כמה מילים, שבסופם ברונו נותן לי קריצה ונעלם חזרה. אני נאנחת, ג'וליאן מביט בי בלי לדבר.

"מה?" אני שואלת, לא מסכלת על פניו ומכוונת את הסכין למטרה.

"תכווני אותו יותר שמאלה" הוא זורק לי בהערה קצרה, אני מגלגלת את עיניי וזורקת את הסכין מבלי להקשיב לו. היא ננעצת באמצע, אך לא מפוצצת את בלון המים הקטן שהיה עוד סנטימטר אחד שמאלה.

אני עושה קוקו מרושל, מזיעה מכל חלקי גופי ושונאת את זה שכרגע הוא מסתכל עליי ככה.
אחרי אימון קשוח.

"הוצאת את כל הזעם שלך או שיש עוד?" הוא מתעניין בחוסר רגש, הוא סתם מנסה להיות נחמד עכשיו כי הוא יודע שמה שעשה לא בסדר ולא תקין.

"תחשוב לבד" אני עוקצת ברמז קל, פורשת מהמטווח וג'וליאן לא אומר דבר. הוא מוריד את עיניו אל רגליי, כאילו מחפש משהו.

"הרגל שלי בסדר גמור" אני אומרת לו בקור "לא כואב".

הצינה שלו אליי מורגשת באוויר, אבל יש גם משהו אחר.

"לא שאלתי" הוא מגלגל את עיניו ואני משנה נושא.

"למה באת לכאן?" אני שואלת אותו, נעמדת ממש מולו בהרמת גבה סקרנית. עיניו האפורות של ג'וליאן מדברות בשמו, ואני רואה כמה כנות יש בהן.

"באתי כדי לראות שאת לא מחסלת כאן כמה אנשים טובי לב" הוא אומר לי, מחווה בראשו החוצה "הכל מוכן, הדברים שלך כבר בדירה".

"אתה לא רציני.." קשה להאמין, רק לפני רגע הוא ביקש דירה וכבר היא מוכנה?!
זו התעללות.

"מקווה שאתה מרוצה ומסופק" אני מקניטה, הולכת אחריו אל היציאה ומחכה שידבר.

"אתה חוסך הרבה במילים" אני אומרת אחרי כמה רגעים שבהם הוא לא אומר דבר. להיתקע עם ג'יליאן לאורך זמן יכול להטריף לי את הדעת.

"ואת כרגע חופרת לי" הוא מדבר סוף סוף, אבל משום מה זה מציק לי מה שאמר.

"אני חופרת לך?" לא נפגעת, רק שילך כבר לעזאזל.

איזה בנאדם דפוק וחסר רגש הוא.
חסר טאקט הוא לא, הוא יודע לשקול מילים.
הוא אמר זאת במכוון.

ג'וליאן נאנח "כן".

"יש מזל שלא כל הגברים הם כמוך" אני מסננת לו בזעם, הוא מקשיב ומסתכל לעיניי כשאני מושכת את תשומת ליבו.

"שאר הגברים הם אהבלים" וככה מסתיים הדיון.

באלי לחבוט בקיר שוב,
איפה השק?!