Dangerous fight [3]

פרק 46- לסמוך

ג'וליאן-

מייד אחרי השיחה עם רפאל הוא התקשר גם אליי אישית ושיבח אותי. הודות לטיסה ולמעבר הזה, הבי אף איי כבר לא מרכלים ומדברים יותר מידי על הפנתרה השחורה.

הדיווח האחרון שלהם עליה זה שהיא עצרה את מסע ההרג, שהיא נעלמה מעל פני האדמה ללא עקבות. זה טוב, ככה הכל רגוע ושקט.

אני רק חייב לברר דבר אחד "הסכמת לה לטוס לפה רק בגלל זה נכון?".

"כן" רפאל מודה "הבי אף איי באמת היו קרובים ולא יכולתי לקחת את הסיכון. היא אפילו איימה עליי שתיתפס ותסגיר את עצמה אם לא אאפשר לה. נאלצתי להסכים, אבל עכשיו אני רואה שזה לטובה".

"יופי, שמח לשמוע" אני לא.
היא איימה שתסגיר את עצמה? היא פסיכית.
והשיחה מסתיימת, אני מרגיע את עצמי ושוכח מהעניין.

אני שם לב שמצב רוחה של ליליאן ירוד למרות הבעת הפוקר פייס שעל פניה, האטימות והסגירות שבה. היא יושבת עם עצמה עם קפה וסיגריה בחוץ, עם ספר על רגליה.היא לא באמת קוראת ספרים, היא נהנית לחרטט אותי.

"ליליאן" הקפה שהיא אוחזת בו כמעט נשפך מכיוון שהיא קופצת במקומה לרגע. היא עד כדי כך במחשבות "כן?" היא שואלת.

אני מתיישב לידה על אותו כיסא ארוך ומתקפל "מה מעסיק אותך בצורה כלכך חזקה?".

"אני בסדר" היא מייד מתגוננת "ואתה מפריע לי לקרוא את הספר שלי.. אז אם לא אכפת לך-".

אני קוטע אותה בנחישות וסוגר לה את הספר "אכפת לי מאוד, בגלל זה אני כאן". ליליאן נשענת קצת קדימה ומלטפת את ידי, מנסה להסיח את דעתי "אתה חמוד כשאתה ככה דואג".

"אל תשני נושא, מציק לך המשפט שהוא זרק נכון?" שנינו יודעים על מה אני מדבר, רפאל וההערה האחרונה שלו. בעצם, כל השיחה איתו.

'אני בוטח בך'.
'אתם נראים קרובים'.

ליליאן שונאת לדבר עליו, שונאת בכללי לשתף אבל אני מנסה להוציא אותה מאיזור הנוחות שלך "אל תיסגרי בפניי, אני פה".

ליליאן כבר לא מחייכת פתאום "ומה יקרה כשתלך? אמרו לי את המשפט המפגר הזה יותר מיד פעמים. לא מתכוונת להגיע לכאב לב שובר כזה".

היא מדברת על אמא שלה, אני יודע.

"אני מבין אותך, אני יודע" חשוב לי להבהיר לה את זה, שתדע "ואני רוצה לעזור לך, אולי אפילו רק להקשיב. אז תדברי".

ידה של ליליאן מפסיקה ללטף אותי ונראה כאילו היא שוקלת מסלול מחדש. האם לספר לי או לא, ואחרי כמה שניות של שקט היא מדברת "כן, רפאל והמשפטים שלו הפריעו לי. גרמו לי לתהות מחדש בקשר אלינו. למה אתה לא מתרחק? אתה יודע שהוא מתחיל לחשוד".

עכשיו תורי לדבר "זה עדיין לא מובן לך בתוך הראש החכם שלך הא? את מתנהגת כמו טיפשה ליליאן. אני אוהב אותך ואני לא מתכוון לעזוב. החיים איתך זה החיים שאני צריך, ואף אח שלך לא יוכל להשפיע על הכוונות שלי. אני רציני".

זה נשמע חם, רומנטי לי מידי.
ליליאן מופתעת זה כתוב לה על המצח, היא לא מספיק מעכלת את האהבה שלי אליה.

"אתה שונא אותי".

"ההיפך הוא הנכון מריונטה, תתפלאי לשמוע".

"איך?" היא שואלת, מוזיזה גם את ראשה בספקנות.

"בכנות?" אני מסתכל עליה "את מטריפה אותי".

ליליאן מלקקת את שפתיה "גם אתה, אתה לא בריא לי".

אנחנו מרגישים את המתח ואז היא לוחשת "ומה אם רפאל יתפוס אותנו? אתה תמות.. אני אשנא אותך על זה, על האנוכיות שלך לצאת איתי בזמן שאתה מודע לסכנה שמרחפת מעל הראש שלך כאילו היא אוויר שאפשר להתעלם ממנו. על הידיעה שיכולת לחסוך את זה ואת המוות שלך, אבל בחרת שלא. אישאר לבד, בלעדיך. חשבת על זה?".

"אנחנו נפתור את זה" אני עונה בקול מתון וחלק "אני מבטיח לך".

"קשה לי לסמוך על זה" היא לא אומרת את זה בכוונה לפגוע בי, אני מבין שהעבר שלה דפק אותה. הסיפור עם ההורים שלה, הבגידות במשפחה.

אני רציני "את סומכת עליי?".

"מה זה קשור?" היא לא משחקת אותה תמימה, אבל הבילבול נשמע בקולה ובצדק.

"תעני לי" אני אומר שוב בטון קשה יותר.

ליליאן מהנהנת "כן, אני סומכת עליך".

"אז זהו, מספיק עם הדאגות" אני מרגיע אותה "תסמכי עליי, אנחנו נמצא פיתרון".

ליליאן מתרכזת בפניי וכאילו נשאבת אליהן פנימה "רק עכשיו אני קולטת כמה אתה יפה" היא משחקת לי בזיפים הקטנים ואני משועשע.

"רק עכשיו?" הציניות חוגגת.

"מאז ומתמיד" היא מגיבה, ואולי דמיינתי או שראיתי סומק מטפס ללחיה?

"הכנות נשפכת פה כמו גלים" אני עוקץ, היא מעיפה את עשן הסיגריה קרוב לשפתיי וזה מתמזג עם האוויר.

"אני יכולה להראות לך מה עוד יכול להישפך" היא מתחכמת, ערמומית שלי.

"מממ, את מעניינת במצב הזה. תרשי לי לחקור אותך יותר לעומק" אני אוהב את זה. את הצד הכנה הדואג והשקט שלה עוד לא יצא לי לראות.

"יש משימה מחר" היא מזכירה לי "אנחנו יוצאים לדרך".