Dangerous fight [3]

פרק 19- עוד התפרצות

ליליאן-

אני יודעת שהשפעתי עליו, אבל פאק.
השליטה העצמית והמזוינת שלו הרסה הכל.
אני מתעבת אותו כלכך, שונאת שהוא כזה מניאק קר וחסר רגשות.

הוא אפילו מתנהג אליי מגעיל יותר.
ואני יודעת בתוך תוכי, אני יכולה להלהיט אותו שוב.

הוא כמעט נכנע לנשיקה הזאת כמוני, כמעט.

"למה אתה חייב להיות כלכך מעצבן!" אני מסננת בזמן שמרגישה את גופו עושה עליי צל במטבח, מכינה אוכל.

"מה" הוא אומר בשיעמום מופגן.

"תפסיק לשחק אותה אדיש וקר" אני רוטנת, שלא יחרטט עליי עכשיו "פשוט תפסיק להתנהג מגעיל".

"אני מגעיל אותך?" הוא שואל, שמץ של גיחוך מצטרף לשאלה הזאת.

"מאוד".

"אני לא מתכוון להיגרר איתך לשיח הזה" הוא אומר, המתח המיני מורגש בין שנינו ואני פאקינג משתגעת.

"איזה שיח" אני הופכת את החביתה, משחקת את עצמי מפגרת ממש.

"את יודעת איזה".

כן, הנשיקה.
המשיכה שהורגשה בנינו באותו יום.
לא רק אני הרגשתי אותה, אני בטוחה בזה.

"אני רק יכול לומר דבר אחד, זה אסור" הוא אומר לי בנוקשות, כאילו מציב מחסום ענקי בנינו. הוא מסמן לי בעיניי לזוז, והוא תופס את מקומו מול המחבת ומסיים לטגן אותה.

"ממתי חוקים מעניינים אותך?" אני עוקצת בלי לחשוב, יודעת שגם הוא לא ילד טוב. אני רצינית לחלוטין, חוקים לא מעניינים את שנינו.

"כשזו את ליליאן" הוא מודיע בקול קשה "את אחותו של הקאפו, זה אסור לי".

"ואתה חייב להיות כזה קר ומעצבן?" אני מתחרפנת, הוא מניח לנו לחמים בצלחות נפרדות ואז וגר את הגז.

"כן" הוא עונה בפשטות.

באלי להעיף לו אגרוף על האדישות הזאת.

"בסדר, מה שאתה רוצה" נמאס לי להתעצבן ולהיפגע בכל פעם. רק הוא מצליח עם המילים שלו להשפיע עליי ככה. אף פעם זה לא קרה לי, וזה מתסכל אותי.

"את כועסת".

"אני לא".

אנחנו אוכלים בשקט, לא מחליפים שום מבט ושום מילה. השקט הזה כמעט כמו של בית קברות, זה שקט טעון ברגש לא ידוע.

"אני יוצאת למבצע חיסול הלילה" אני מטילה את הפצצה "חשבתי שעדיף שתדע".

אין לי כבר מה להסתיר ממנו, הוא בכל מקרה לא יוכל לעצור אותי. ולא אכפת לי שירדוף אחריי, גם האף בי איי אחריי.
שיצטרף אליהם.

"את לא יוצאת" הוא קובע בקול ברור וחזק, מסתכל לתוך עיניי בפעם הראשונה הבוקר.

"לא זכור לי ששאלתי לדעתך" אני מחזירה בחשיקת שיניים עצבנית, שיפסיק כבר. אני יודעת להסתדר יפה מאוד בעצמי, לא סתם קוראים לי הפנתרה השחורה.

"אנחנו שוב נתווכח על זה?" הוא מסיים לאכול, שוטף את הצלחת ונאנח ביאוש.

"אתה יותר ממוזמן לאהוב את זה כמוני, להפסיק להתנגד לזה" אני אומרת לו בהתגוננות, מה מפריע לו כלכך.

"איך אפשר לאהוב את זה כשרוצים לחסל אותך ליליאן!" הוא כמעט צורח, אני משתתקת בכיסאי ומרגישה שהוא נוזף בי בעיניו שמתכהות יותר.

"תעני לי על מה לעזאזל את חושבת!" הוא צועק "את חושבת מה יקרה אם יתפסו אותך?! איך ברונו יסתדר בלעדייך, איך בלה וסילביה יגיבו? ואיך רפאל ישתגע?!".

הלב שלי מתכווץ בחזי "ואיך אתה תגיב?" אני מעזה לשאול בקושי.

ג'וליאן מפסיק מייד לדבר, הוא לא במיטבו "אני לא פאקינג יודע!" צועק "אבל תפסיקי להיות כזו פזיזה בלי שכל!".

אאוץ.

אני שותקת, לא משפילה את ראשי אך גם לא מראה סימן של רגש. הוא מתוסכל, מעביר את ידו בשיערו ותופס מרחק ממני למרפסת.

איך הוא היה מגיב? דפוקה ששאלתי.
למה זה עניין אותי בכלל, ברור שזה לא אכפת לו.

"ג'וליאן" אני יוצאת אחריו אל המרפסת, מבינה שהוא עדיין עצבני עליי אך הוא נראה רגוע להפליא.

כמה שליטה עצמית יש לו, זה מעצבן.

"אני אכעס עלייך אם תצאי לזה היום" קולו קר כמו קרחון, האכזבה שלו ממני כתובה על פניו ואני מרגישה לרגע אשמה.

ממתי אני מרגישה אשמה על זה?

"אני לא רוצה להתנצל א-".

הוא מייד קוטע אותי במבט חד "אז אל תצאי למשימה הזו".

אני נעמדת לידו ונשענת על המעקה "אני לא מבטיחה".

"אז לכי" הוא אומר לי "זה הזמן שלך לצאת בלי שאעצור אותך, כי בלילה לא אתן לך".

אני מגחכת במירמור "יש הבדל בין לילה לאור?".

ג'וליאן נועץ את עיניו בשלי, מחורר אותי ונותן לי תחושה של חוסר נוחות "אל תנסי אותי ליליאן, אין לי כוחות לגחמות שלך".

"גחמות? מה אני בת שתיים עשרה?!" אני מתעצבנת, אלוהים כמה שהוא מרתיח. כשהוא פותח את הפה לדבר אני מסתובבת כדי ללכת אך מוצאת את עצמי מוטחת אל החלון הגדול כשמולי הוא עומד.

"את לא הולכת באמצע כשאני מדבר איתך" הוא יורק את המילים, אני בולעת את רוקי ומעיפה את ידיו מגופי.

"נשבר לי ממך ג'וליאן, תתרחק ממני כבר!" אני צועקת, ושאלוהים יסלח לי  אני רוצה לרצוח אותו אלף פעם בעשרה סכינים שונים.

למה הוא עושה לי את החיים קשים כלכך.
ולא, זה לא כי הוא דואג לי.
לא לשקר.