Dangerous fight [3]

פרק 56- צינוק

ג'וליאן-

אני מבין שזהו, הגורל שלי נחרץ. סירבתי להקשיב לליליאן שהזהירה אותי, חשבתי שנוכל למצוא פיתרון אחר אבל לא. הייתי עיוור מאהבה, ועדיין לא מתחרט על כלום.

אני אוהב אותה, מוכן למות למענה.
והגורל שנכפה עליי זה למות בעינויים, צינוק.
המקום האכזרי ביותר. אני בעצמי רצחתי שם עשרות אנשים, בוגדים.

אני נחשב כממרה את פיו של הקאפו.
איך מהצלחה נפלתי לכישלון, התרסקות חזקה.

ראיתי איך פניה של ליליאן סירבו להאמין למה שעיניה רואות. ראיתי כמה היא הזיעה בלחץ ואיך רגלה רקעה בעצבנות כששידרו והראו איך שמצצה לו.

זה היה בלתי נסבל וזו הייתה טעות ששכחנו. טעות ששכחנו לבדות במצלמות האבטחה שלהם, שלא שמנו לב. היינו עסוקים בלברוח, הייתי עסוק בלשרוד את הדימום הכבד שלי.

ואם זה הגורל שלי, אקבל אותו באהבה.

"לא!!" ליליאן צורחת, שולפת כמה סכינים ונלחמת חזק. היא משיבה אש, משיבה מלחמה. בחורים חזקים לופתים אותי, מושכים בי לקומה התחתונה לצינוק. אסור לי להתנגד, אני לא יכול.

סליחה, זה מה שאני לוחש לה. אני מקווה שתוכל לסלוח לי על זה אי פעם, גם כשכבר לא אהיה פה לצידה.

רפאל גם הוא מאבד את עשתונותיו, צורח פקודות ופוקד עליה להפסיק. ברונו מתערב, תופס בליליאן ומרחיק אותה ממני בשניה האחרונה. אצבעותינו נגעו קלות, ליטוף אחד חם ואחרון "אני אוהבת אותך!!" היא בוכה.

אף פעם לא בכתה, לפחות לא מולי. בסרטון ששידרו, נראה שם לעין שגם שם הזילה דמעה או שניים מחנק. אבל פה זה מרגש, פה זה מכאב עמוק ואמיתי.

"אל תפרידו אותנו!" אני רואה את פניה של ליליאן מזוגגות, את ליבה הדופק מהר יותר ואת המבט האחרון שלנו. ברונו ועוד שני חיילים נלחמים בה בסכינים ופוצעים אותה קצת, מרגיעים אותה בסם ונותנים לה לנוח.

לא טוב, איך הם מסוגלים לזה?!
אני מבועת, חוקי המאפיה יודעו בקשיחותם והקפדתם אבל כרגע...
זה חוצה כל גבול.

"תשחררו אותי, היא צריכה עזרה" אני מנסה לגשת ללב החיילים, הם היו החיילים שלי ביחידת העילית. הם חייבים להבין, להקשיב לי .

אחד החיילים אומר שזיהיתי את שמו, חוליו "מצטערים, פקודה מהקאפו אדוני".

מולי כבר נשקף הצינוק, הריח הנורא. התאים צפופים מאוד וחנוקים, אין בהם כמעט חמצן. התנאים רעים, לא מגישים פה אוכל ומים. ומי שרוצה להשתין? שישתין על עצמו.

"תנו לי לדבר עם רפאל" אני אומר בקול חד, אני חייב לדבר איתו. הוא לא נתן לי אפילו הזדמנות להסביר. הוא שלל כל מבט איתי, חש ממני בגידה איומה אחרי שהבטחתי שלא אגע בה.

והוא צודק, אבל האהבה שלי אליה הייתה חזקה הרבה יותר. לא הייתי מוכן לוותר עליה, ועדיין לא אוותר. אני מקבל את גורלי, אבל לא מוכן להשלים איתו. אני צריך להילחם בשבילה כמו שנלחמה בשבילי.

"תשחררו אותי!" אני נוהם "איפה הלב שלכם? אותי ירצחו היום ואתכם מחר!".

אבל פקודה ישירה מהקאפו לא מפרים, הם זורקים אותי לתא המעופש וסוגרים עליי את דלת הברזל. אני מחזיק בראשי, זה לא קורה לי.
איך הגענו למצב הזה בכלל?!

אני עומד לגסוס פה, הם עושים את זה לאט.
אני אזכה בכלל לראות אותה שוב? את פניה היפות של ליליאן? את החיוך העצוב שלה?

אני חייב לראות אותה שוב, אני לא מסוגל למות בידיעה הזאת שהיא שבורה. היא תשנא אותי אחרי המוות, כמו שאמרה לי אז באותו יום.

"ומה אם רפאל יתפוס אותנו? אתה תמות.. אני אשנא אותך על זה, על האנוכיות שלך לצאת איתי בזמן שאתה מודע לסכנה שמרחפת מעל הראש שלך כאילו היא אוויר שאפשר להתעלם ממנו. על הידיעה שיכולת לחסוך את זה ואת המוות שלך, אבל בחרת שלא. אישאר לבד, בלעדיך. חשבת על זה?".

יכאב לה, כן. היא תאשים בזה את עצמה.
היא ניסתה להימנע מכל זה, סירבתי להקשיב.
שנינו שיחקנו באש, שיחקנו בחוקים. שנינו מטורפים, שנינו מורדים.

היא תישאר לבד, בלעדיי.
אסור לי לאפשר זאת, זה לא יכול לקרות. הבטחתי לה שתמיד אישאר לצידה, שאני הרבה יותר משומר ראש מזורגג. והיא יודעת את זה, היא בוטחת בי.

ועכשיו? היא בטח מסוממת, ישנה בשלווה מוקפת בהשגחה כבדה. איך נגיע זה לזה?
הם יודעים שליליאן חדורת מטרה, הם יודעים שהיא בלתי מנוצחת ובלתי שבירה.

צעדים כבדים של רפאל ועוד כמה אנשים נשמעים מרחוק, אני מחדד את חושיי וממתין לרגע שאראה את ראפל מולי.
אצטרך לדבר איתו, להשיג ממנו רחמים.

"ג'וליאן" התא שלי נפתח, חושף בפניי את רפאל בדמותו המרשימה והמאיימת. לא ראיתי את הצד הזה בו, הוא היה כמו דמות אב בשבילי.

"רפאל" אני מחזיר לו, הנהון כבוד.

"יש לנו על מה לדבר, ואני רוצה לדעת הכל" עיניו של רפאל חורכות את עורי, מפשיטים אותי ומצמידים לגופי אלקטרדות חשמל. הם מתכוונים לחשמל אותי, לשרוף לי את הגוף.

לא אצא מזה ללא פגיעה, לא אם זה תלוי ברפאל.

"מההתחלה" חיוכו של רפאל חסר רחמים "נו, אז איך זה התחיל?".

שיזדיין העולם, המכות חשמל האלה כואבות.