Dangerous fight [3]

פרק 21- התעוררות של רגש

ליליאן-

לא צחקתי כשאמרתי לג'וליאן שאני מתכוונת ללכת לים, הביקיני שלי כבר מוכן על המיטה.
ים זה מקום הרוגע שלי, המקום בו הייתי הולכת לסדר את המחשבות.

מאז מות אימי, לא הייתה לי דמות אם שתתן לי אהבה. אבי היה קר וקשוח, ואימי זאת שהעניקה לי הכל. ומאז שמתה, הרגשתי בודדה.

העצבות הפתאומית הזאת תוקפת אותי לעיתים קרובות, ואני לוקחת סיגריה להירגע. אבל הסיגריה לא עוזרת, אני צריכה את הים.

"מה קרה נהיית שקטה?" ג'וליאן שם לב לשינוי מצב הרוח שלי לידו, בזמן שאני מורידה את חולצתי ונשארת עם חזיית הביקיני הכחול שלי.

אני לא מתכוונת להתוודות לו ולספר לו.
לא לג'וליאן.

הוא יכול להשתמש בכל מילה שלי כנגדי, הוא לא מחבב אותי בכלל, הוא לא מעוניין בסיפורים שלי. אני לא בוטחת בו מספיק כדי לספר לו.

"אני מדבר איתך" הוא מרצין, קולו נעשה חד יותר. אני מסובבת את ראשי מהים והשקיעה, אל פניו המרהיבות שעוצרות פתאום את נשמתי.

גם הוא בלי חולצה.. והקוביות שלו.

העיניים האפורות שלו באור השקיעה נראות ירוקות יותר, יפות יותר. תווי פניו חדים, קו לסתו מודגשת ומעניקה לו מראה של דוגמן שיצא מקטלוג אופנה.

שכחתי שאני צריכה לענות לו.

"אני בסדר גמור, תחזור להיות אדיש" אני אומרת במשיכת כתפיים, מחזירה את עיניי אל השקיעה היפה והמחשבות שלי על אימי סוחפות אותי.

אני מרגישה את חום גופו של ג'וליאן מאחוריי, מתקרב אליי בזהירות "על מה את חושבת?"
ספק אם הוא שואל או אומר.

אני נאנחת, מתיישבת על סלע קרוב "מנקה את הראש מכל הבלגן" זאת האמת. יש לי כלכך הרבה בלגן בראש, כלכך הרבה תסבוכים שלא אופייניים לי.

אמא שלי הייתה יודעת איך לעזור לי, אבל אני תמיד זאב בודד.
לבד לנצח.

"איזה בלגן" הוא נשמע סקרני לפתע, הקול שלו רגוע אך ברור. ג'וליאן מתיישב לידי, והריח הטוב שלו מבלבל אותי אפילו יותר.

אני לא מתכוונת להראות מולו פגיעות.

"לא עניינך" אני מסננת ביובש, ג'וליאן לא נפגע ולא נראה נדהם מתשובתי.

"ידעתי שתגיבי ככה" הוא אומר, חצי מחייך.
החיוך הזה מכווץ לי את הלב ואני לא יודעת למה.

"אז למה שאלת" אני מתעצבנת.

"כי רציתי לשמוע אותך".

לשמוע אותי?

"את הקול שלך" הוא מסביר "לפי הקול שלך אני יודע איזה רגש את מחביאה, את לא מצליחה לעבוד עליי שהכל בסדר".

איך לעזאזל.
הוא באמת צייד מיומן שמכיר את הטרף שלו.

אני דופקת לו מבט של תעזוב אותי לנפשי, והוא מהמהם בשקט. אני לא אחת שבוכה, שמצליחה להביע רגש בדמעות, אני אף פעם לא הצלחתי להוציא את הכאב שבי.

המוות של אימי דפק אותי.
מאז לא הצלחתי לבכות, זו מחלה בכלל?!

ג'וליאן סוקר את פניי מהצד, ואני נראית רע.
שיערי פרוע ועף ברוח, שפתיי מעט יבשות ועיניי ריקות וחלולות. זו ריקנות מה שאני מרגישה, והיא לא חולפת.

היא שואבת ממני כוחות, אני משדרת עסקים כרגיל אך אף פעם לא היה משהו שהצליח לגרום לי להתלהב ולהביע את האושר שלי.

אין אצלי את המושג אושר, יש דממה.

אני עדיין יכולה להרגיש את העיניים של ג'וליאן עליי, מפצחות אותי ואת עיניי הריקות.
שנינו שותקים, אני בוהה בים והוא בי.

"אני הולך" הוא מודיע לאחר רגע, חושב שלהשאיר אותי לבד יתן לי קצת שקט. הוא קם ממקומו, מנער את החול שעל מכנסיו הקצרים ופונה להסתובב.

"תישאר" זה נפלט מפי עוד לפני שהספקתי לעצור את עצמי, אני שואפת אוויר לריאותיי וממלאת אותן בחמצן בזמן שג'וליאן עוצר ונראה מופתע ממני.

הוא עושה לי טובה, לא שואל שאלות ומתיישב חזרה לידי. אני נושמת בהקלה, משהו בנוכחות שלו מרגיע אותי ונותן לי ביטחון. אני צריכה לשנוא אותו, ואני לא שונאת אותו.

אני מחזירה את החולצה הקלילה לגופי.

"אני שונאת אותך" אני מצליחה לומר לבסוף, זה נשמע כלכך מצחיק. ג'וליאן מכווץ את גבותיו "מה?".

הוא רואה שאני לא במצב תקין, הוא לא מנסה לעקוץ אותי בחזרה. האופנוע שלי ושלו נח מאחורינו, לרגע אחד אני שוקלת לברוח אך לא עושה זאת.. עדיין לא.

"אני לא שונאת אותך" אני משנה את מילותיי, ג'וליאן מנסה לקרוא את פניי ואני שופכת את כל מה שעובר לי בראש לגביו. לכמות הבלבול שיש לי בגללו יש סוף, גם אני חייבת להיות כנה לפעמים.

הוא מביט בי בריכוז, אני מדברת "אני שונאת את מה שאתה גורם לי להרגיש. אני שונאת שאתה היחיד שמצליח לעורר בי רגש כלשהו, מעולם לא הרגשתי את זה".

ג'וליאן שותק, מבין.

"כשאמא שלי.. נרצחה" אני בולעת רוק "איבדתי רגשות, אני לא מצליחה לבכות ולא מצליחה להרגיש אושר. אבל אתה מצליח לעורר בי כלכך הרבה בילבול ותסכול שזה מחרפן אותי" אני מודה, בעיקר לעצמי ולא אכפת לי מהמבוכה.

שישרף העולם, אני צריכה לפרוק.

"איזה רגש אני מעורר בך?" ג'וליאן שואל, מבט תמים אך יודע על פניו.

"תשוקה".

המילה הזאת מתנוססת בנינו ומקררת את האוויר, האוויר חונק אותי ומבטו של ג'וליאן נשאר אדיש.

התוודיתי הרגע?!
זו הייתה טעות מרה.

לפני שג'וליאן מספיק לדבר ולפתוח את הפה, אני קמה ממקומי ורצה לאופנוע. ג'וליאן אחריי, אך זה לא משנה לי.

אני צריכה להתרחק, אני לא יודעת מה אני מרגישה.