Dangerous fight [3]

פרק 16- עמוד ראשון

ג'וליאן-

הלילות הראשונים בדירה עוברים בלי דיבורים ובלי מגע כלשהו. אני לא צריך לעצור אותה, היא הפסיקה להיאבק בי ומשום מה זה מרגיש לי רע ולא תקין.

היא נפגעה ממה שאמרתי?
שהיא חופרת?
רק הייתי צריך להשתיק אותה באותו הרגע, זו הייתה הדרך הנכונה. לא חשבתי שתשתוק לגמריי ולא תדבר איתי.

אני משחק את עצמי ישן, שליליאן לצידי מתעוררת ומתארגנת. היא מתלבשת, חושבת שאני ישן טוב. אני אף פעם לא ישן טוב, תמיד מתעורר באמצע הלילה בגלל כמה סיוטים מזוינים.

אני מרגיש שהיא צופה בי במשך כמה שניות, והייתי מת לדעת מה עובר לה בחוט המחשבה שלה. לרצוח אותי?

כנראה שכן.

אבל האם היא באמת שונאת אותי?
אני חושב שלא.

כשאני כבר לא מרגיש את עיניה נחות עליי אני מאפשר לעצמי להתעורר ולהתארגן. חולצת טריקו שחורה ופשוטה ומכנסיים אפורים.
היא כבר הודתה שזה אסור לי, ננסה את זה שוב.

ליליאן אוכלת, קולטת אותי מתקרב ורק אז את בגדיי. היא לא מסתכלת יותר מידי, לוקחת את הספר שמונח לצידה ופותחת אותו מבלי להגיד בוקר טוב.

"בוקר טוב" אני מחליט לומר, היא באמת הפסיקה לדבר איתי.

ליליאן מהנהנת אליי, מראה לי ששמעה את דבריי אך לא מחזירה בחזרה.
תדברי כבר.

"אז עכשיו את לא מדברת?" אני שואל באירוניה, מתיישב מולה בכיסא הבר הגבוה.
היא הופכת עמוד בספר שלה, שממש מעניין אותה פתאום.

"חשבתי שאני חופרת, החלטתי לחסוך במילים" היא עונה לפתע, ואני מבין.
היא מנסה לשגע אותי.

"אז תפסיקי, לא מתאים לך לשתוק" אמרתי הרגע דבר נחמד, היא יכולה לקחת את זה בתור מחמאה.

"לא להיות ילדודית" אני מוסיף לדבריי כשליליאן קמה ממקומה ועוברת לשבת בכורסא שבסלון.

"נפגעת ממני?" אני שואל.
היא מגחכת.

"לא, פשוט הכי כיף זה שקט על הבוקר. לא חושב?" היא מניאקית בכוח עכשיו, שונא את זה.

"לא תמיד" זו האמת.

היא מסמנת לי לייק בידה, ואני גוהר מעל כורסתה ולוקח מידיה את הספר.

"היי!" היא אומרת, אני מגלגל את עיניי.

"תדברי, לשמוע אותך על הבוקר זה דבר נפלא" אני אומר בציניות, אך נראה שהיא מקבלת את דבריי בהסכמה.

"אתה תמיד ככה שקט?" היא פתאום שואלת, והיא חוטפת בחזרה את הספר מידיי.

"כן, לרוב" אני מושך בכתפיי.

"ואיתי זה שונה, אני צודקת?" היא ממשיכה לשאול.

בוודאי שזה שונה.
בשביל לשרוד את הבחורה הזאת צריך להלהיט אותה, לגרום לה לשיגעון שלא תשתעמם. כשאני משעמם אותה, זה מדליק אותה.

וככה, השליטה אצלי.
כי היא מאבדת את שלה.
זה הסוד.

מילה אחת- איפוק.
שני מילים- איפוק ורוגע.

"כן" אני עונה לשאלתה והיא נושפת באנחה רכה "בסדר, אתה לא חייב לדבר. אתה מפסיד הרבה".

כשאני לא מדבר, אני מקשיב לה.
וזה הדבר הכי משעשע שאפשר לעשות.
להקשיב לה מתחרפנת עם עצמה בקול.

כן, זה דיי אכזרי.

"אתה יודע מה ברונו אמר לי אתמול?" היא אומרת, אני זוקף גבה בשאלה והיא מעקלת את שפתיה בחיוך קטן.

"עזוב, אני אשתוק" היא מייד אומרת.

"תגידי את זה".

"לא".

"חבל, אני לא מתכוון להילחם בך עכשיו".

"כרגיל" היא מגלגלת את עיניה.

ואז היא מתייאשת, כמו שאני אוהב.
להוציא בה את הצד הזה, שיודע לוותר ולא להתחרות בי. להוציא בה את הייאוש והכניעה, זה כלכך יפה.

"הוא אמר שאתה נחמד סך הכל, שנוכל להסתדר יחד אם לא אעשה לך בעיות" היא אומרת לי "הוא יודע שאתה שונא אותי, להיות נחמד אליי זה לא קל לך".

אני שוקל מילים ולבסוף אומר "הוא צודק".

"אבל צרות ואקשן זה השם השני שלי" היא ממשיכה לדבר "ואתה ההפך. אתה שקט, רגוע ומחושב".

יפה, היא קולטת מהר.

"בגלל זה לעולם לא נסתדר" היא קובעת.

"מי אמר" היא טועה, אם שנינו נפסיק להיאבק נסתדר מעולה.

רק היא לא מתפשרת על הצרות, ואני לא מתפשר על לתפוס אותה ולהוריד אותה חזרה לקרקע.

"זו שיחה של שני משועממים, היינו צריכים להישאר באחוזה" ליליאן פותחת שוב את הספר, אני סוגר לה אותו בעדינות מפתיעה.

"לדבר איתי זה משעמם?" חיוך מתגנב לשפתיי, זיק נדלק בה.

"ואם אגיד שכן?".

"לא כדאי לך".

ליליאן צוחקת בשקט, ואת הצחוק האמיתי שלה אף פעם לא יצא לי לשמוע. הוא לא פרוע, הוא שקט אך יש בו משהו פראי.

"הספר יותר מעניין ממך" היא נרגעת מהצחוק "אז ברשותך" היא פותחת את הספר בחזרה.

"לא קיבלת רשות" אני מזכיר לה.

"שמה עליך זין" היא ממלמלת, מנסה להתרכז בספר ואני שם לב שזה קשה לה.

"את בטוחה שהספר מעניין יותר?" אני עוקץ, ליליאן נאנחת.

"אני פשוט נתקעת על אותו עמוד שעה, אני קוראת לאט" היא מסבירה, מחרטטת אותי בביטחון.

"על העמוד הראשון?!" עכשיו אני צוחק, היא לא אחת שקוראת ספרים.

על מי את עובדת, מריונטה.
אני הרבה יותר מעניין מספר.