Dangerous fight [3]

פרק 53- פיצוץ קטן

ליליאן-

בחלומות שלי שוב מופיעה אמא, כמעט כמו כל פעם כשאני ישנה. היא מחייכת אליי, קוראת לי ומחבקת אותי. היא מרימה לי, אומרת לי כמה שאני ילדה יפה ועוצמתית.

והחלום נגמר, אני מתעוררת לשלושה פרצופים מוכרים. אוי לא, שוב השיחה ההיא. רפאל מכחכח בגרונו "שבי רגע ליליאן" הוא אומר בטון הקאפו שלו.

אין לי כוח אליהם, אני עייפה לחלוטין.

"אפשר את השיחה הזאת אחר כך?" אני מעט מעורפלת, מניחה את ידי על מצחי. כואב לי הראש.

ג'וליאן פותח את פיו, מביט בי בערבוב של כעס והבנה. רפאל משתיק אותו בידו "לא, עכשיו אנחנו נדבר על זה. מה נכנס בך בימים האחרונים?".

הוא מתקיף אותי ואני מתעצבנת "רפאל לא עכשיו" אני מסננת לאט, כדי שיבין. אני קמה ממקומי בחוסר חשק, אך רפאל מסמן משהו לג'וליאן שמייד מושך בי חזרה אל הספה.

"אחח" אני משפשפת את זרועי ומביטה בו במבט רצחני "למה באלימות". ג'וליאן משגר לעברי מבט חצי מתנצל ואני ממש לא מרוצה מזה.

"ליליאן" הקול של רפאל שובר את המתח הזה "אף פעם לא שתית לפני כן, מה השתנה עכשיו?" הוא מנסה לשאול אותי בדרכי נועם אך אני ביצ שלא מאפשרת את זה.

אני מושכת בכתפיי "התחשק לי".

ברונו נוחר בזילזול "והסיבה האמיתית?".

"רציתי, אסור לי?" אני מתעצבנת "יש חוק שאוסר עליי לשתות אדוני הקאפו?" הרגל שלי זזה במקומה בעצבים ולחץ. אף פעם לא משחררים ממני.

"דיי" ג'וליאן מרגיע אותי בטון קשה, זה עושה לי פרפרים והתכווצות בבטן. מה הוא עושה איתם? מה אכפת לו בכלל?

שתיתי כי זיכרונות רעים תקפו אותי ולא התחשק לי לפתח שיחת נפש עם ג'וליאן בים. אני סומכת על עצמי, אני סומכת עליו.. אבל עדיין מתקשה עם זה. הוא יודע את הסיבה האמיתית, אבל הוא לא יאמר מהי.

"מה אתם רוצים ממני" הקול שלי מותש, עייף מלהילחם בכולם כל הזמן. אני חייבת הפסקה מזה, חייבת.

שפתו של רפאל מתעקלת בזווית של חיוך "שתעני לשאלה, בלי לשקר".

"מה אתה רוצה שאגיד לך הא?" אני רוצה לחבוט בראשו, נעמדת בחוסר שליטה וכמעט מתקיפה את אחי. מה הוא רוצה שאגיד לו? שמצצתי לאלכסנדר? שזה השאיר אותי בטראומות? שזה הגעיל אותי?

ברונו וג'וליאן תופסים את גופי משני צדדי ופוקדים עליי להירגע. ברונו מצווה עליי להביט בו "ליליאן, אני מבין שאת בסערת רגשות אבל קחי נשימה. שבי".
אני מתיישבת בכוחות עצמי, מעיפה את ידי מג'וליאן ויודעת שאם אפתח את פי לא יודעת אם אצליח לדבר.

ג'וליאן רואה את כעסי אליו, אני זוקרת לו אצבע שלישית והוא מהנהן בראשו כאישור תודה. רפאל לא אוהב את זה "ליליאן, תתנהגי בכבוד".

"כואב לי הראש" מיגרנה מתקיפה את ראשי ולוחצת עליו.

"אל תספרי תירוצים, תספרי למה בחרת להשתכר" רפאל עדיין ממשיך ללחוץ עליי, והלב שלי כבר מתחיל לדפוק מהר יותר.

ברונו גם, מדבר.
ג'וליאן שרואה באיזה מצב אני נתונה, בוחר לשתוק.

"דיי" אני צועקת "אתם לא מבינים כלום!".
אין לי דמעות, הפעם היחידה שהצלחתי להזיל דמעה ולחיות רגש כלשהו של כאב ופחד היה מול אלכסנדר. שם ירדה לי דמעה אחת, ג'וליאן לא ראה זאת.

"אז תדברי" ברונו לוחש, קולו מתון.

"יש לי כמה טראומות, הייתי צריכה לשכוח" אני מודה, קולי רועד מעט "היו דברים, אני עדיין מעכלת. תפסיקו ללחוץ עליי".

ג'וליאן מבין אותי אני רואה זאת עליו אך ליבי עדיין מסרב לשתף אותו. לא אחרי ששיתף עם אחים שלי פעולה, לא כשידע מה אני מרגישה ועוברת ובכל זאת בחר לכעוס עליי.

"מצטער" אני קוראת את שפתיו של ג'וליאן, אני מנידה בראשי ומשיבה בהתרסה "אתה תלך מפה, אתה ידעת!".

רפאל וברונו לא מבינים, ג'וליאן נראה אבוד.

"מצצתי לאלכסנדר" קולי יוצא יבש "הוכרחתי למצוץ לו אחרת אמות ואחריי גם ג'וליאן" עיניהם של אחיי נפערות מעט "זה במחשבות שלי, עדיין".

"ידעת את זה ג'וליאן?" רפאל מתמקד בו ואני מתעצבנת "זה מה שאתה מתמקד בו עכשיו במקום בי?!" איזה אח דפוק.

"הוא ידע" אני מוסיפה "אבל הוא כיבד את הבקשה שלי לא לשתף עד שאהיה מוכנה, זה שלי" להגן עליו עדיין חשוב לי.

"אני מבין, בסדר".

ברונו עוטף אותי בחיבוק חם "אם את צריכה משהו אני פה".

הם הולכים ומשאירים את ג'וליאן ואותי זה מול זה. הלב שלי מתכווץ בלי סיבה והראש שלי ממשיך לכאוב "למה הכאבת לי? למה סירבת להבין אותי?".

"למה לא שיתפת אותי?" הוא מחזיר לי באותן שאלות "למה בחרת להשתכר במקום זאת?".

אני נאנחת, משפשפת את מצחי "אל תפנה אליי, אני צריכה קצת שקט עכשיו".

"ליליאן" הוא מנסה לפייס אותי, פתאום מבין "אני אוהב אותך".

"כרגע אני לא מסוגלת להחזיר את אותן המילים בחזרה, מצטערת" הכאב החד הזה ביתר את גופי, והשאיר אותי ריקה. ג'וליאן מהנהן, נאטם לפניי והולך.

הכל התחרבש.