Dangerous fight [3]

פרק 41- מניפולציה

ליליאן-

הנשימות שלי מתקצרות והלחץ שלי רק מתגבר מרגע לרגע, מה לעזאזל אני עושה?!
אני מתנהגת כמו פאקינג ביצ' לג'וליאן שרק מנסה לעזור לי.

אולי זו הדרך להרחיק אותו ממני?
אז למה כשהוא הלך הרגשתי ריקנות, חוסר.. ועצב.

אני רוצה אותו קרוב, אבל זה רע לו.
זה ישבור אותו, זה יהרוג אותו.
ואחרי שזה יהרוג אותו, זה יחסל אותי.
הוא לא יודע כמה אני מאוהבת בו לעזאזל, הוא לא יודע שברגע שיקרה לו משהו.. אני לא אשרוד.

כל המשחק המטומטם שלי מהרגע הראשון היה רק בשביל להוציא ממנו תגובות ותשומת לב, וכשקיבלתי את זה.. הרגשתי טוב, הרגשתי שגם הוא מעוניין בזה בדיוק כמוני.
הוא לא יכול להכחיש.

אז למה אני מתנהגת כמו מכשפה?
אני צריכה ללכת לדבר איתו.

פסיעותיי כבדות אל החדר וקול מעומעם נשמע ממנו "אני אוהב אותך ליליאן וגם את אותי, ושום דבר לא יוכל לשנות את זה עוד".

אני קופאת במקומי, גופי מקבל צמרמורת ועיניי עדיין מקובעות על הדלת בדיוק כשהיא נפתחת ואני מועדת קדימה אליו.

"שמעת אותי" הוא מגחך, מבין את פרצופי המופתע מהר מאוד.

אני מכחכחת בגרוני "כן, שמעתי".

למה אני פתאום מופתעת ונבוכה לשמוע את זה ממנו?
אני ליליאן, הפנתרה השחורה.

הוא מהנהן ועוקף אותי, עדיין פגוע ונסער ממני. אני מסתובבת ואוחזת בידו "תעצור ג'וליאן" אני מייד אומרת, הוא מקשיב לי "אתה לא סטוץ, אתה יודע את זה".

"למה התנהגת ככה בגועל" זו לא שאלה, יותר כמו דרישה קשה.

"אנחנו פה למשימת נקמה, אסור לי לשכוח את זה" אני משיבה באותו טון, עוזבת את ידו ומשאירה בנינו מעט אוויר יבש וקר "גם אני אוהבת אותך".

עיניו האפורות של ג'וליאן מציפות אותי בחום לא ברור, הוא לא מחייך אבל שפתיו נעות בעיקול קטן "אני יודע, את שקרנית מזוינת".

בום.
הלב שלי דופק מהר יותר "אל תקרא לי ככה, אני לא".

"את זו שרדפה אחרי כמו נואשת לסם, וברגע שנתתי לך את טיפת היחס שלי את אומרת שרצית ממני רק סטוץ?" הוא מטיח בי "את מאוהבת בי ליליאן, תלמדי לשלוט במילים שיוצאות לך מהפאקינג פה".

"אני יודעת" אני מתגוננת בפניו "תאמין לי שעדיף לנו להתרחק עכשיו, בשבילך".

ג'וליאן מנענע בראשו ומתקרב אליי כמו גבר שצמא לטרף שלו "להתרחק עכשיו?! אחרי כל מה שאמרתי, אחרי כל מה שאת מרגישה.. להתרחק? בשבילי? לא יקרה".

הוא מתנגד לזה בכל תוקף.

"אתה יודע שזה נחוץ לנו" אני מנסה לשכנע אותו, ללא הצלחה כי הוא רק מתעצבן מזה יותר.

ג'וליאן נוהם "את לא יודעת מה נחוץ לנו, את זה רק אני אקבע. מה שנחוץ לנו לפי דעתך לא נחוץ לי. אל תבלבלי לי את השכל, מה ברונו הטיפש הזה החדיר בך!".

זה מטלטל אותי, הוא בחיים לא העז לקרוא לאחי טיפש.

"תירגע".

"את לא עוזרת בזה".

זה לא פלירטוט, הוא פאקינג אדום.

"מצטערת" אין לי עוד מה לומר לו.

ג'וליאן צוחק צחוק יבש ואירוני, תופס בידי ומרים אותי אל השולחן. האגרטל עף לרצפה ומתנפץ, הוא אפילו לא קופץ. מבטו הקשה ממוקד אך ורק בי "השיחה לא הסתיימה, רק כשאני אחליט על זה. עכשיו ספרי לי, בלי להתחכם".

הראש שלי מריץ אלפי תסריטים. מה אם אספר לו מה ברונו מצא, הוא יבין את זה? הוא יעזוב? הוא יבחר להתעלם ולהילחם עליי? ומה אני רוצה בכלל שיעשה?
אני רוצה שישאר, שלא יסוג אחורה.
אבל המוח המזוין שלי אומר לי בדיוק מה יקרה מייד אחר כך, הוא יזרוק אותי ולא יפול למשחקים שלי שוב.

אם אספר לו, הוא ידע מה עליו לעשות.
וג'וליאן הוא לרוב לא פועל לפי הרגש, אלא לפי השכל. אומנם הצלחתי לתעתע בו, אבל ברגע שאספר לו מה ברונו מצא הוא יבין שיש אחד שמבין את הקשר הסודי שלנו.. והכל יזרק לחינם.

אני מוכנה לחשוף את זה בפניו? לקחת את הסיכון?

"אני לא יכולה" אני מוצאת את עצמי אומרת, חצי מתנצלת. האנוכיות שוב תופסת את מקומה, אני רוצה אותו שיהיה שלי.. אני לא מוכנה להתפשר עוד.
אני לא רוצה שידע את האמת.

ג'וליאן מרים את סנטרי באצבעו, עיניו היפות מביטות לתוכי ורואות את הסערה כתובה על פניי "אני מבין, אשאל את ברונו".

"לא!" אני מייד אומרת, מבקשת שלא יעשה את זה.

ג'וליאן נראה מבולבל "לא? אם זה משהו שקשור אלייך, חובה עליי לדעת הכל ליליאן. את יודעת את זה. הביטחון שלך מעל הכל, ואם את לא מוכנה לספר לי.. אני בטוח שאח שלך כן".

לא. לא. לא.
זה אסון רציני.

"ג'וליאן" אני מתחננת בעיניי, מעולם לא התחננתי ככה לאף אחד "אל תעשה את זה" אני ממשיכה לומר לו כשהוא לוקח את הטלפון שלו ונכנס לאנשי הקשר.

"תספרי לי?" הוא שוב שואל, עושה עליי מניפולציה אכזרית.

אני שותקת, הוא מתקשר.

הלב שלי מתחיל לדהור, הידיים שלי מתחילות להזיע. זה הסוף, הכל עומד להתמוטט. ברונו יספר לו הכל, יתעצבן עליו.

"כן אחי?" ברונו עונה מעבר לקו, ג'וליאן נותן לי הזדמנות אחרונה לדבר והלחץ מכרסם בי מבפנים. אני מסמנת לו בראשי לא, אך ג'וליאן מתעקש לדעת.

"מה אמרת לליליאן קוד-" ג'וליאן לא מספיק לסיים את המשפט כי אני מתנפלת עליו במהירות, כמעט מצליחה ללחוץ על הניתוק.

"ליליאן, מה את עושה!" ג'וליאן מתעצבן באוזני, קולו לא עולה מעל לחישה שקטה "לכי לחדר, לברונו ולי יש שיחה לנהל עלייך".

בן זונה.