Dangerous fight [3]

פרק 2- זה אני, צייד

ג'וליאן-

אני פותח את החדשות, לא מבין על מה כל הסערה. כשאני מתעמק בתמונות שהקריינית מציגה, אני מזהה את האישה בברדס השחור. זאת ליליאן.

ושוב הכתבות עליה לא מאחרות להגיע, הקריינית מדברת "ושוב, הפנתרה השחורה מהמאפיה האיטלקית עוזבת זירת רצח ומשאירה ראיות".

בתמונה סכינים, ופתק עם ציור של פנתרה.

ראיתי את ליליאן אתמול, זאת בהחלט היא.
היא מסתבכת בצרות..

"האיש שנהרג היה מרקו מילר, השאיר אחריו נכסים רבים. לא היו לו קרובי משפחה, ולא ידוע מדוע נרצח על ידי הפנתרה השחורה" הקריינית עוצרת, הקול שלה מתוח.

אני מאזין בקשב, ממתי הפנתרה השחורה התפרסמה כלכך? לא זכור לי ששמעתי על ליליאן כלכך הרבה בחדשות.

"הפנתרה השחורה מסוכנת ומכל הראיות שאספנו עד כה, אחרי חמישה סבבים של רצח הגענו למסקנה- היא רוצחת אנסים, גנבים, וכל איש או אישה המסכנים את הציבור" היא מסיימת את דבריה.

היא קוראת לנשיא, הוא נכנס ועומד בביטחון רב אל מול המצלמה "שלום הפנתרה השחורה, אני יודע שאת וחברייך האיטלקים צופים בחדשות בזה הרגע. אני מבקש ממך, מפציר בך להפסיק עם ההרג הזה, הוא גובה מחיר יקר של חיי אדם. אם זה ימשך ולא יפסק, אנשינו יצאו למרדף אחרייך.. בואי נעצור את זה כאן".

פאק.

אני סוגר את החדשות מבלי לשמוע את הדיונים הבלתי פוסקים על הנושא. חלקם טוענים שהפנתרה השחורה עושה רק תועלת, מחסלת אנשים מסוכנים וחלקם האחר של אנשים הטוענים שהיא לא נותנת להם הזדמנות להשתנות, משאירה אחריהם ילדים ומשפחה ללא אב ואם.

אבל ליליאן שמה זין על דעותיהם, היא לא תפסיק. אני בטוח בכך.

השמועות עליי במאפיה היו רבות, זה ידוע שאני בין הלוחמים החזקים ביותר שידעה המאפיה, נאמן, פועל בשקט ובחוכמה.
דרגה עילית.
צייד.

בין חבריי הקרובים היו לוקה וניקולאס. ניקולאס היה חולה מין ונרצח על ידי הקאפו לאחר שהתגלה כי ניסה לגעת באישתו של רפאל, סילביה. ולוקה? הוא חרמן, אך יודע לשלוט בעצמו בכל מצב. גם הוא לוחם כמוני, אך לא משתווה אליי.

חרבות וסכינים, זה אני.
המתחרה של ליליאן.

"תירגע עם השתיה או שתמצא את עצמך מחוק על הרצפה" אני אומר ללוקה היוצא מגדרו ומשתכר מבלי לחשוב על ההשלכות. אני אוהב להיות בשליטה על עצמי, זה חלק מלהיות לוחם. אני צריך להריח סכנה, להקשיב בכל החושים ולא להתמסטל בשקיעה כמו איזה מסומם חסר מוח.

"פאק אתה צודק" הוא צוחק בשיכרות, נשען על הדלפק ושניה אחר כך כבר מתמזמז עם איזו בחורה, אלוהים... אנשים שיכורים מאבדים את עצמם.

אני זוכר את עצמי בן חמש עשרה, משתכר. התחושה טובה, ממכרת ומעלה את האדרנלין אך זה לא באמת עוזר לטווח ארוך. זה לא עוזר לברוח מהבעיות שלך בחיים, רק כילד זה טישטש את הצרות שלי.

גדלתי בבית קר, אבי היה מכה אותי בכל פעם שהתחצפתי או עשיתי משהו לא כמו שרצה. היה אפילו יום אחד שהוא כבל אותי בשלשלאות והצליף בי בשוט. הוא טען שזה יחשל אותי, יהפוך אותי לגבר אמיתי.

מה שלא הורג, מחשל.
זה היה המוטו שלו.

לא האמנתי בשיטת חינוך הזו אך נאלצתי לקבל את זה. יצאתי מהבית בגיל 18, למדתי לחימה והגנה עצמית והצטרפתי למאפיה כלוחם מיומן וקשוח. החיים שלי חישלו אותי, הפכו אותי למי שאני היום.

קר, קשוח, קטלני.
אפשר לכנות אותי גם צייד.

אני אורב לטרף ומפיל אותו בפח היישר לזרועותיי. כל אישה שרק רציתי בחיים, השגתי. הייתי רק צריך לחייך עם הגומה הצדדית והקטנה שלי והן היו נופלות בפח.

אבל לא הייתי אכזרי עד כדי כך.

אם מישהי לא מצאה חן בעיני, הדפתי אותה בעדינות. אם הייתי מעוניין, שכבתי איתה עד שנמאס לשנינו. אם הייתי מעוניין רק לזיון קצר, הבחורה הייתה יודעת מראש.

אבל היום?
היום אני יותר אכזרי מזה.

אני מרוכז בחברה הרוקדים, עד שמתחילה קטטה בבר. אישה אחת הכשילה אחרת וגנבה את בן זוגה השיכור לריקוד. צעד מלוכלך מאוד. והן התחילו מכות.

גם נשים כלכך אלימות? מסתבר שכן.

אני נדחף בין האנשים המדיפים את ריח האלכוהול, עד שמגיע אליהן. אני נכנס בניהן, תופס ביד של כל אחת מהן ופוקד להפסיק. הן מייד מרימות אליי את עיניהן, ואני כבר מזהה את המבט.

עכשיו תשומת ליבן עברה למשהו אחר, אליי.

"תפסיקו עם הקטטה הזאת, ולכו לחפש זיון אחר" אני מודיע בקול קר, משחרר אותן ומתרחק. לוקה ממהר לרוץ אחריי עד שמגיע ליציאה.

"וואו אחי, אתה פשוט השתקת אותן" הוא צוחק, אני מגחך.

"בטח, עוד שניה הן גם ירדו על הברכיים למצוץ לי" אני מסנן, הן פשוט מאבדות מהכבוד העצמי שלהן ואני לא מעוניין להיות חלק מזה.

לוקה טופח על שכמי "בראבו אח, אתה פשוט טוב בזה. אני בעד לך תתפוס לך איזה אח-".

אני מעיף את ידו מכתפי "עזוב אותי, אתה שיכור".

"בסדר, בסדר" הוא ממלמל לעצמו או בקול אני לא יודע ובגלל האדרנלין והאופוריה שלו הוא מתחיל לפלוט שטויות, לספר לי סיפורים מיותרים וחסרי משמעות.

ואז הנייד שלי מצלצל, הודעה.
אני מרים את הטלפון לעיניי.

הקאפו, רפאל-

'אנחנו צריכים לדבר, מחר בשמונה'.

אני שוב קורא בעיון, ומייד כותב לו שאגיע.

מה עומד להגיע.. אני לא יודע.
אני רק מקווה לאיזו משימה טובה, העלאה בדרגה ובמשכורת.

רק הלואי והיו מעדכנים אותי לפני, זה הולך להיות אסון יפייפה.