Dangerous fight [3]

פרק 11- חיובי

ליליאן-

ההריון של סילביה מתקדם, היא כבר בחודש תשיעי וממש מוכנה ללידה. רפאל כל היום מתרוצץ בלקנות חיתולים, עריסות ומוצצים.
ואותי מהצד?

זה ממש מצחיק.

"ליליאן, תפסיקי להסתכל עליי ככה" רפאל אומר בקול רציני תוך כדי שמסדר את העריסה בפרפקציוניסטיות גמורה.

כמעט כמו אישה.

יש לו מזל שרק אני רואה את הדבר הזה, ברונו היה יורד עליו לשארית חייו "מעולם לא חשבתי שתכין עריסה" אני מגחכת "אבל אולי לזה נועדת להיות".

רפאל לוקח כרית וזורק אותה על פרצופי, אני מתחמקת בשניה האחרונה ומגלגלת את עיניי "תירגע אח שלי".

רפאל מסיים לארגן את העריסה ומעלה אותה אל החדר. אני נאנחת, אוכלת תותים עם קצפת.
למה הדבר הזה כזה טעים?!

ואני עולה לראות מה עם בלה.
מצבה רע כבר שבוע, היא מקיאה כמעט בכל הזדמנות.

בלה חיוורת, מכורבלת עם עצמה ומתלוננת על כאבים והתכווצויות בבטן. אני אומרת לה שלום, מתיישבת לה על המיטה "תעברי את הבדיקה הזאת" אני מניחה לצד ראשה בדיקת הריון "קדימה, זה הפיתרון היחיד".

ברונו מכין לה בנתיים אוכל, ואני מנצלת את הזמן הזה יחד עם בלה.

היא מהנהנת "תודה שקנית לי". היא מתרוממת לשירותים, ואחרי כמה דקות בודדות אני שומעת אותה צורחת.

"פאק, קרה משהו?" אני דופקת לה על הדלת, היא מייד פותחת את הדלת ומראה לי את תוצאות הבדיקה.

חיובי, שני פסים.

בלה מחייכת, פוערת את עיניה וזורחת מאושר "אני לא מאמינה.." היא כבר בוכה "חיכיתי לזה כלכך הרבה זמן".

היא נותנת לי חיבוק, אני משתדלת שלא לייבש אותה בחזרה.

"קדימה, תספרי לברונו" אני משדלת אותה, היא מסתכלת עליי בחיוך ואז לפתע חיוכה יורד "הוא יקבל את זה, נכון?".

אני נותנת לה טפיחה על הראש "בטח, חתיכת מפגרת. הוא מצפה לזה בעצמו כמו נזקק, תסמכי עליי".

בלה מחייכת בחזרה, ובדיוק אז ברונו נכנס אל החדר בחיוך קטן המראה דאגה לאישתו.
כן.. הם התחתנו ממש לאחרונה והפכו ליותר מעצבנים וקיצים מבדרך כלל.

"ליליאן, את אונסת את אישתי בשירותים?!" ברונו דופק לי מבט, עדיין לא שוכח לי שהרסתי להם זיון טוב.

שפתחתי את הפה שלי לרפאל.

הוא מייד מגיע לשירותים "למה את בוכה, מואנה?" ברונו מתרצן, תופס בפניה ממש מול עיניי ואני מתאפקת שלא להקיא מהרומנטיות הזאת.

"הכל בסדר, בייב?" הוא ממשיך לשאול.

אני נותנת לנם רגע של פרטיות, שומעת את בלה בדיוק מודה בפניו על ההריון.

ברונו צורח מאושר, שומעת את זה עד לסוף המסדרון וככה העניין רק מתחיל.
שתי נשים בהריון, מסכנים הבעלים.

"אחח" אני נאנחת לעצמי ביאוש, בקושי שמה לב כשבדיוק ג'וליאן יוצא מחדרו חצי עירום ומתנגש בי.

אני לא נופלת, מייד מייצבת את עצמי כמו שלמדתי.

איזון.

"פאק" הוא פולט, קולט אותי מזיינת את פלג גופו החשוף בעיניי. השרירים שלו, עורו הכהה והשזוף.

והכי חשוב- עם טרנינג אפור.

"זה לא חוקי" אני מסננת לו באיפוק, כבר תקופה ארוכה שהוא מתעלל בי, מתעלם ממני, מגונן עליי ומונע ממני לצאת למשימות.

הוא פאקינג גורם לי לשנוא אותו.
אבל הבעיה החמורה יותר שקלטתי,
שאני פאקינג אוהבת את זה.

"מה לא חוקי" שיעמום וסרקזם נוטף מקולו, הוא נשען על משקוף הדלת בנונשלנטיות ואני מתעצבנת.

"הטרנינג הזה".

אני בוחרת לא להישאר לידו אפילו דקה, מסתובבת ונעצרת כשמרגישה את ידו המחוספסת בזרועי.

אז הפעם זה תורו...

העיניים שלו נראות אפלות יותר, שלי קודרות בדיוק כמוהו.

"ואת אוהבת את זה?" הוא שואל בקול נמוך, צרוד.

עיניי יורדות למכנסיו, הוא קולט אותי ואז עוזב את ידי "לכי ליליאן, עכשיו".

מה קרה פה הרגע.

"תן לי סיבה" אני על קוצים, כי המראה הזה שלו מחרמן אותי ועם כל הזבל שגרם לי בחודשיים האחרונים אני רוצה רק זיון אחד קצר ממנו.

ג'וליאן נושף בתסכול ומעביר את ידו בשיערו בעצבים "תזדייני לי מהעיניים ליליאן, או ש.." הוא עוצר כשקולט מה הוא מוציא מהפה, אני אפילו לא נפגעת.

"פאק, פשוט לכי" הוא משנה את מילותיו.

אני מגלגלת את עיניי, הוא רואה את השינוי במצב הרוח שלי.
זעם.

והוא לא מתנצל כמובן, כמו שהוא לא מתעניין.

למה הוא כזה חסר רגש, חסר לב כלפיי.
חשבתי שאני שונאת אותו ככ, אבל החודשיים האלנ איתו רק סיבכו לי את המצב.

אני שונאת אותו כלכך שזה שורף לי בכל הגוף, שזה עושה לי צמרמורות.

אני אגרום לו להתחרט על המילים שלו.
מעכשיו, הוא ירצה לדבר איתי?
שום תגובה.

הוא ירצה לעצור אותי?
הוא לא יצליח.

הוא ירצה לזיין אותי מרוב זעם.
הוא ירצה לטרוף אותי עד שאשב בשקט.
הוא ירצה להצמיד אותי לקיר ולדפוק אותי.

אני הפנתרה השחורה.
עקשנית, חדורת מטרה, קטלנית.
אסור לי לתת לצייד שלי לדכא אותי, לעצור אותי, להשפיע עליי.