Dangerous fight [3]

פרק 25- הפסקת אש

ליליאן-

הם לא מבינים אותי, אף אחד לא מבין.
זו ההרגשה שלי שתקועה בין לשנוא ללאהוב. אני צריכה לאהוב את המשפחה שלי, את רפאל וברונו אבל ההחלטות שלהם לגביי שגויות.

הטעות הכי גדולה שלהם לגביי היא ג'וליאן.
דןוקא אותו הם הדביקו לי, אני לא צריכה אותו. כמה שאני עצבנית עליהם, אני יותר עצבנית עליו.

הוא שוב מתנהג אליי כמו לכלב צייתן, שוב אדיש ושוב טמבל. אני רק רוצה להוציא ממנו תגובה כלשהי, שנדבר כמו שני אנשים בוגרים.

הטלפון שלי רוטט ומעיר אותי מהשינה, מי מתקשר אליי בבוקר?!
אני מסתכלת על הצג ורואה את שמו של אחי הבכור, רפאל?

לא מעוניינת לדבר איתו בשיחת טלפון עכשיו, אני לוחצת על השתקה וג'וליאן לצידי מתעורר מהרעש.

"מי זה?" הוא שואל בנמנום לצידי, קולו צרוד ועיניו עדיין עצומות.

"הסטוץ שלי" אני מחליטה להתבדח, עוקצת אותו.

"ועכשיו ברצינות" הוא פוקח את עיניו ולא נראה שהוא משועשע מהבדיחה שלי.

"אף אחד, תחזור לישון" אני אומרת, הוא מניח לנושא ואני מתארגנת במהירות ומעשנת סיגריה של בוקר במטבח.

המחשבות שלי שוב נודדות למקומות אחרים, לאמא.. לבלה וההריון. שמעתי מברונו שאלכסנדר מאיים על חיי העובר שלה, ואני מאוד מקווה שהוא לא מתכוון לפעול וללכת רחוק כלכך.

כי אם כן, אני אדאג אישית לכך שהוא ימות בעינויים.

כלל ברזל שלי- לא מתעסקים אם האנשים שקרובים אליי.. כי אם כן, אתם תכירו את המפלצת שבי.

חלמתי הלילה על אמא שלי, חלום לא מציאותי ויפייפה. חלמתי שלקחה אותי לגן, שטיילה איתי ושלימדה אותי מה זו אהבה. ולא, היא לא הספיקה ללמד אותי מהי אהבה.

אני רק יודעת שלאהוב זה רגש מסוכן, זה לקחת סיכון להיפגע. אבל האם האהבה שווה את הפגיעה שמגיעה אחר כך?

אולי כן ואולי לא.

ג'וליאן מגיע למטבח, מצוחצח ונקי. ההליכה שלו בפניו הרציניים מדגישה לו את הלסת החדה והיפה שלו. הוא ללא חולצה, עם מגבת על כתפו ושיערו רטוב. הוא התקלח.

הוא מתעלם ממני ואני ממנו.
כשהוא מתיישב מולי, אני מחליטה לקום ולעבור מקום לסלון.

זה לא ילדותי, זה הכרחי.

"שבי" הוא פוקד עליי ומפתיע אותי, אני פוגשת בעיניו האפורות ובשפתיו המבטאות שוב את אותה מילה "אמרתי שבי".

אני מבולבלת "מה?".

"אל תברחי כמו פחדנית" הוא אומר בקור, עיניו קודרות והוא לגמריי קם על הצד המעצבן שלו היום.