Dangerous fight [3]

פרק 40- מה נכנס בך

ג'וליאן-

רק צעקות, לא יודע מה הולך שם בין ליליאן לברונו.. אבל זה לא נשמע טוב. נשמע כאילו הם רבים, אבל מעולם הם לא רבו ככה. ברונו תמיד סיפר לי איך הוא גונן עליה, גם כשרצחו את אמא שלהם מול עיניה. הוא משך אותה לחדר, נאבק בה ואמר לה לחבק אותו חזק בזמן שהיא מתפרקת לו בידיים בצרחות של בכי.

כנראה שמאז היא לא מצליחה לבכות עוד.

היא תמיד בעדיפות ראשונה אצלו, הוא דואג לה ולחיים שלה הרבה יותר מהחיים שלו. אבל לפי הצרחות האלה, אני לא יודע מה ליליאן עשתה שמצדיק את כל זה.
בלגן שלם.

אפשר לומר, שגם אם לא קבענו שהיא ואני זוג.
ידענו בתוך תוכנו, מה אנחנו מרגישים.
עוד לא אמרתי לה שאני אוהב אותה, וגם היא לא.. אבל זה ברור לנו.
אנחנו משחקים, מתלהטים, שוכבים, ונהנים.

היה יום אחד שיצאנו שוב לים, לשאוף אוויר ולהירגע. והיה עוד יום, שסתם הכנו יחד ארוחת ערב. זה גרם לי להבין, שמעולם לא באמת שנאתי אותה.. אני רציתי אותה עד ששרף לי לראות את הפרצוף היפה שלה בתדירות גבוהה.

זין על זה.
נפלתי לפיתויים שלה, וכבר לא אכפת לי מהסכנה. אני רוצה אותה לידי גם כשהיא מעצבנת וחופרת, גם כשהיא עקשנית ומרדנית. זה מה שאני אוהב בה, שהיא לא משתנה בשביל אף אחד.

ליליאן יוצאת מהחדר ופוסעת אליי בחיוך שנראה מזויף לחלוטין "אוקיי, אז יוצאים לאכול או שעושים פה את הערב?".

אני בוחן אותה, אוחז בידה ומבחין בכמה חורים קטנים בכף ידה "מה זה? מי עשה לך את זה?" אני מייד שואל, נכנס לדריכות מגוננת.

ליליאן מושכת את ידה ממני וצוחקת "הציפורניים שלי כנראה, לא יודעת איך".

"תביאי לי רגע את היד".

היא מושיטה לי אותה מבלי להתווכח, צופה בי בדממה מפענח את הסיטואציה "ברונו גרם לך לעשות את זה, אני צודק?" אני לוחש לה, לחישה רצחנית.

ליליאן מחייכת אליי "לא, זה בסדר".

"מה קרה שם בשיחה? היו צעקות" אני שואל, משהו רע היה שם.

"אל תתחקר אותי ג'וליאן" היא מתקיפה בחזרה "אני לא בחקירה".

היא מפנה לי את גבה, שולפת סיגריה והולכת לחצר הבריכה והמפרסת הפתוחה שיש לנו פה. המקום בהחלט מפואר. אני הולך אחריה, הגברת הזאת צריכה להפסיק לעשן.. אבל אם אגיד לה את זה, היא תתעצבן עליי יותר.

"הסימנים בכף יד שלך, למה עשית את זה?" אני מתקרב אליה בזהירות, מחשב את צעדיי בדרך אליה. לא להידבק אליה, אבל גם לתת לה להרגיש בי.

ליליאן מסתכלת עליי, אין חום בעיניה "אין סיבה מיוחדת, התעצבנתי אני מניחה" ושוב היא מוציאה עשן מהסיגריה, ונרגעת.

"מה הוא אמ-" אני מנסה לדבר וליליאן קוטעת אותי.

"תפסיק לזיין לי את המוח בבקשה, הוא מספיק כואב" קולה חד כתער, שולח לי גיצי אש. מה עובר עליה?
פיצול אישיות רציני, ומשהו קורה.

"דברי יפה" אני מחזיר לה באותו טון "אני לא עוד סטוץ מפגר".

"אולי אתה כן" היא ממשיכה לדקור, להוציא מילים בלי שום מחשבה או רגש.

אני מרגיש צביטה קטנה בתוכי אך מגחך "אה כן? אני רק סטוץ בשבילך?".

"אמרת שלא יכול לקרות בנינו משהו רציני, זה התפקיד שלך לא? אסור לך להזדיין איתי בכלל או להסתכל עליי באופן מיני וזוגי" היא אומרת את זה בכלכך אדישות שזה מוציא את השפיות שבי.

"אני חושב שהבנו ששנינו יותר משונאים זה את זה, אנחנו הרבה מעבר לכל זה".

"אנחנו לא, אני לא" ושוב צביטה.

"סטוץ ליליאן? רצית להוציא ממני פאקינג זיון?!" אני מתעצבן, בחיים שלי לא כעסתי על אישה כמו שעכשיו אני עצבני עליה והיא רואה זאת יפה מאוד.

היא לא נרתעת ממני, מגלגלת את עיניה ומתנהגת כמו פאקינג ביצ' "אף אחת אחרת לא הצליחה, רציתי לנסות וקיבלתי את זה טוב בדיוק כמו שדמיינתי".

"את מתנהגת כמו.."

"כמו מה?" היא מתחכמת.

"מפגרת עם קבלות, אני לא יודע מה נכנס בך.. תפתרי את זה ומהר".

"משתדלת" אותן תגובות יבשות וקרירות.

"ולגבי הכף יד שלך" אני מעיר "שלא יחזור על עצמו שוב, לא אאפשר פגיעה כזו או אחרת בגוף שלך, ושום דבר לא מצדיק את זה".

אני מסתלק באותו הרגע, ידה הקטנה של ליליאן נוגעת קלות בשלי ומעבירה בי זרמים נעימים. היא מאוהבת בי, מה נכנס באישה הלא צפויה הזו עכשיו.

הכל משחק מבחינתה?
היא זייפה התאהבות?
לא יכול להיות.

אני רואה איך היא מביטה בי כשאני בסביבה, איך היא דואגת לי שלא איפגע במקומה, איך היא נהנית להשיב לי בעקיצות פלרטטניות והעיניים היפות שלה שזוהרות בתשוקה ממני.

לא, היא לא מזייפת.

"אני אוהב אותך ליליאן" אני לוחש לחדר הריק "וגם את בי, ושום דבר לא יוכל לשנות את זה עוד".