Dangerous fight [3]

פרק 9- זו התוכנית

ליליאן-

הגעתי לתוכנית המושלמת, לתוכנית שתפיל אותו אל הקרעקע ותרסק אותו מכל כיוון. לתוכנית שתהפוך את חייו לגיהנום, תרתי משמע.

הוא באמת יגיע לגיהנום.

הוא רק צריך לגעת בי, הוא רק צריך לעשות טעות אחת קטנה והוא מחוק מחיי. הוא רק צריך לשכוח שהוא שונא אותי, הוא צריך להתאהב בי.

אם אפתה אותו.. הוא יפול בפח ויתרסק.
הבעיה היא, שהוא אדיש אליי.
שהוא חכם.

הוא לגמריי שונא אותי, גם כשהקאתי הוא שמר על מרחק גדול ולא התעניין בי. גם אני מתעבת אותו ככ, מתעבת את החוסר רגש המזויין שלו כלפיי.

מתעבת את הקור שלו אליי, את השנאה.
למה ג'וליאן חייב לתסבך אותי כלכך?!

אני צריכה להעיף אותו מחיי, לפני שאשתגע.
בגללו השתכרתי, שכחתי מי אני.
הפנתרה השחורה.

אסור היה לי להשתכר, פאקינג טעות.

הוא רק צריך לעשות טעות אחת, לזיין אותי.

לנשק אותי,
לגעת בי,
לדפוק אותי.

זה לא עומד להיות קל, להוציא אותו מהאדישות האכזרית שלו כלפיי זה קשה. להכריח אותו לתת לי תשומת לב, גם זה לא קל. אצטרך להשקיע יותר, למתוח את כל הגבולות.

אבל לא, ג'וליאן הלילה לא נכנע לי.
הוא אפילו לא תמך בדרך אל החדר, גם כשמעדתי מספר פעמים.

לא אכפת לו ממני.
זה מציק לי?

החלום שלי עסוק באקשן, באף ביי איי שרודף אחריי, הוא עסוק בלמצוא את אלכסנדר ולחסל אותו. החלום מלא בדם, בצבע שאני אוהבת.
ואז, קור מזעזע את פניי.

אני משתעלת, מתעוררת במהירות וברונו נגלה אליי בחיוך קטן ומרושע "ככה אומרים בוקר טוב לאחות האהובה עליי".

הוא שפך עליי מים.

"פאקינג תמות" אני מקללת ומשגרת לעברו סכין שטסה היישר אחריו אל הדלת, בדיוק כשג'וליאן מופיע שם ותופס בה בידו.

"זריקה טובה" הוא מעיר "מה הולך כאן?".

"עופו לי מהחדר" אני אומרת בכעס "ואתה" אני מצביעה על ברונו "אתה הולך לשלם על זה ביוקר".

ברונו מצחקק "גם אני אוהב אותך אחות".

"שפכת עליה מים?" אני שומעת את ג'וליאן שואל אותו בשקט "הייתי הורג אותך במקומה".

"שמעתי את זה" אני פולטת, מנקה את פניי בידי וקמה עם כאב חד בראש.

שיט, קמתי מהר מידי.
למי זה לא קרה?

אני עוצמת את עיניי בחוזקה, רואה לרגע שחור.
ברונו תופס בידי "הכל טוב?". את ג'וליאן אני לא שומעת, אז אני פוקחת את עיניי וכמו תמיד הוא נמצא שם מתצפת עליי מהצד אך לא מתעניין.

"כן, כנראה קמתי מהר מידי" אני מהנהנת לעבר ברונו בחיוך קטן "אבל עדיין לא שכחתי לך את זה" אני מזכירה לו את אירוע המים ובועטת בו במהירות, ברונו גונח ונופל ארצה לרגליי.

"איזו רעה" הוא מצחקק.

"שלא תעז שוב" אני מאיימת עליו בהומור קטן ועוזרת לו לקום. ג'וליאן עדיין עומד בפתח בדלת, בשילוב ידיים גברי.
כמו דוגמן, מודע לעצמו.

ברונו מגלגל את עיניו, ויוצא מהחדר.

"צריך משהו?" אני שואלת את ג'וליאן במשיכת כתפיים, נזכרת שאני במינימום בגדים מולו. טייץ שחור קצר שבקושי מכסה את התחת וגופיה לבנה.

התארגנתי ממש מולו, שיתמודד.

ג'וליאן עדיין לא מדבר, אני גם.

"כן, שתרדי לאכול" הוא אומר ביובש, מקפיד להשתמש בקול המעצבן הזה שלו כלפיי.
תמות.

"ליד השולחן או על הברכיים" אני ממלמלת לעצמי בשקט וחולפת על פניו, רואה שזווית פיו התעקלה לחיוך קטן מוסתר.

הוא שמע אותי, אבל לא הגיב.

אני נכנסת למעלית, ג'וליאן אחריי בדממה.

"אתה יודע שיש מדרגות" אני אומרת לפניי שהמעלית מספיקה להיסגר.

"מוזמנת לרדת בהן אם את רוצה, מקווה שלא תמעדי בהן כמו אתמול".

"סוף סוף יש לך פה, חשבתי אתה אילם" אני שוב ממלמלת לעצמי, והוא שוב שומע והפעם גם מגיב.

"אני תמיד שומע אותך, אני רק בוחר באילו רגעים עדיף לי להיכנס איתך לפינות. את שחקנית מלוכלכת, מריונטה" הוא אומר, ודלת המעלית בדיוק נפתחת.

ושוב הכינוי המעצבן הזה.

"אל תשתמש בו שוב" אני תופסת בזרועו, בתנועה כמעט מאיימת. עיניו יורדות מפרצופי אל המקום בו אני אוחזת בו ובפעם הראשונה הוא נותן לי סימן של רגש.

הוא מרצין, עיניו האפורות מתכהות למשהו אפל, מסוכן יותר "היד שלך, תורידי אותה ממני".

האופל היפה הזה שבעיניו, פתאום מתחשק לי להרגיש אותו על עורי. אני רוצה את המבט הזה בשילוב מילים מלוכלכות, רק כדי לדעת איך הוא כשהוא מזיין.

הוא עדין או קשה?

"המגע שלי קשה לך?" אני נוחרת בזילזול, הוא מקבע את עיניו בדיוק על שלי. אני מרגישה אותן נלחמות בי, רוצות לחנוק אותי ואת הריאות שלי.

"אם תיגעי בי ככה שוב" הפעם הוא מתקרב מעט לגופי, אני לא נרתעת ממנו "לא מבטיח שתצאי עם שתי ידיים שלמות".

"תיחנק" הארסיות נוטפת ממני.

"היית מתה לזה".

"כשאתה תדמם על הריצפה לעבר המוות שלך, אני אצפה בך מהצד ולא אתעניין".

"לפני שאדמם על הריצפה, את תדממי על הסדינים".

אני באה לצרוח עליו משהו, אך בסוף הוא מכבה את האש שלי ומסתלק מהאיזור.

אני שונאת אותו כלכך.